הגיליון הרביעי של "מעבר לרשת" מתמקד הפעם בשתי זירות שונות (אם כי לא בלתי-קשורות) שעמדו במוקד השיח בעולם הערבי ברבעון זה. החלק הראשון עוסק בהסכם הפיוס הפנים-פלסטיני בין חמאס לפת"ח שנחתם באוקטובר 2017, לאחר שהבשיל בתום תהליך מתוכנן ומחושב של הנהגת חמאס החדשה בהובלת יחיא סנוואר. לא רבים נותנים לפיוס סיכוי לשרוד, אך בינתיים כל הצדדים מרוויחים ממנו – ובעיקר חמאס שרצתה בו יותר מכולם. בהקשר זה, השיח ברשתות חושף תמונה שונה ממה שהצטייר בעיניים ישראליות. החלק השני, שמחולק לשניים, עוסק בדינמיקה האזורית המשתנה בעקבות הרוח החדשה...
הפיגוע בעיירה ביר אל-עבד היה הפגנת כוח של 'המדינה האסלאמית', בתקופה בה היא ניגפת בעיראק ובסוריה ומאותגרת על ידי קבוצות טרור מתחרות. הזעזוע וההלם הניכרים במצרים מאז מעלים את השאלה, האם הוא יביא למפנה במדיניות המצרית הכוללת נגד הטרור. על אף האתגר המורכב הניצב בפני מצרים כיום, כמו גם בפני מדינות נוספות במזרח התיכון, חזקה עליה שתוכל לו – מרגע שתחליט כי מדובר במשימה בעלת עדיפות לאומית. מן הראוי שהטרגדיה האנושית והלאומית במצרים תשמש קריאת השכמה למצרים ולידידותיה באזור ובעולם, בטרם תפקודנה אותה התקפות טרור נוספות, אשר לבטח תגענה אם לא...
יכולת ישראלית מוכחת לאיתור מנהרות ולהריסתן מערערת את היגיון הפעולה של המערכת היריבה (חמאס והג'יהאד האסלאמי כאחד), שרואה במנהרות התקיפה כלי אסטרטגי ותודעתי ראשון במעלה. למרות הלחץ להגיב בשל ריבוי הנפגעים נראה כי חמאס – שאינו מעוניין בהסלמה משום שהוא ממוקד ביישום הסכם הפיוס עם פתח והסלמה צבאית מול ישראל תפגע בו – ישתדל לרסן גם את הארגונים האחרים. על ישראל בפעולותיה לשמור על איזון בין שמירת ההרתעה למניעת הסלמה, ובמסגרת זו גם להידרש לפיוס בין חמאס והרשות הפלסטינית ולשקול את תרומתו האפשרית ליציבות ברצועת עזה. למרות הספקות, ואף...
מעקב שוטף אחר האירועים הכלכליים-פוליטיים שהתחוללו בשנה האחרונה במצרים, כמו גם קריאה מדוקדקת בדו"ח הסוקר את הישגי תכנית הסיוע הפיננסית של קרן המטבע הבינלאומית למדינה זו, שאושרה בנובמבר 2016, מלמדים שבפניה עוד מסע קשה ומפרך בדרך להשגת יציבות כלכלית ופוליטית. אתגרו של המשטר המצרי בהובלת השינוי ההכרחי הוא כפול: מחד גיסא, עליו לגבש חוזה חברתי מכיל ומשתף, אשר יקנה למהלכים הקשים – אך החיוניים – את הלגיטימיות הציבורית ההכרחית לקידומם; מאידך גיסא, עליו לשכנע את הגורמים הבינלאומיים בדבקותו בתוואי הרפורמות.
ב-12 באוקטובר נחתם בקהיר הסכם פיוס חדש בין פתח לחמאס, שבו סוכם יישום הסכם הפיוס שגובש ביניהם בשנת 2011. סעיפי ההסכם הנוגעים להעברת הממשל האזרחי ברצועת עזה לממשלה ברמאללה וסיום הסנקציות של ממשלה זו נגד עזה הם קונקרטיים ומלווים לוח זמנים; האחרים, שהם הנושאים שחוסר הסכמה לגביהם גרם לקריסת הסכמי פיוס קודמים, וביניהם גורל הזרוע הצבאית של חמאס, שמחמוד עבאס עומד על הכפפתה לרשות הפלסטינית, הצטרפות חמאס לאש"ף ועריכת בחירות כלליות – נדחו לדיון מאוחר יותר. ההסכם הנוכחי תווך על ידי מצרים, נתמך על ידי ממשל טראמפ ואף ממשלת ישראל, למרות...
הגם שהנהגת חמאס הודיעה על נכונותה לפרק את הוועדה המנהלית לרצועת עזה, הדרך לפיוס עם פתח ארוכה מאוד. ההודעה באה על רקע לחצים כבדים וחרף מחלוקות פנימיות, ומבטאת את הרצון של חמאס להיתפס כשחקן פלסטיני לגיטימי כלפי פנים ולא פחות מכך כלפי חוץ, כלומר מצרים. מחמוד עבאס אמנם הרוויח מכך במידה מסוימת, אך גם נקלע למלכוד בין חובתו לממש את אחריותו לתושבי עזה לבין המחיר שישלם על כך. דאגה נוספת לעבאס היא מעורבותו של יריבו מוחמד דחלאן בנעשה בעזה, כאיש אמונם של מצרים ואיחוד האמירויות. לישראל אין הרבה השפעה על התהליכים הפנים-פלסטינים, אך עליה להיערך בכל...
מצרים מתמודדת מראשית המחצית השנייה של 2017 עם עלייה משמעותית בהתקפות הטרור הסלפי-ג'האדי בחצי-האי סיני ובמצרים פנימה. שיפור המצב הביטחוני במדינה מחייב את קהיר להתגבר על האתגרים הכרוכים במעבר מאסטרטגיה של "מאבק בטרור" (CT) לאסטרטגיה של "מאבק בהתקוממות" (COIN) המוכוונת לאוכלוסייה הבדואית המקומית בחצי האי סיני. המשטר המצרי נוקט זה מכבר צעדים ראשוניים בכיוון זה במישורים הצבאי, הכלכלי, החברתי והפוליטי, לרבות הקמת "המועצה הלאומית למאבק בטרור ובקיצוניות" ביולי 2017, אך עדיין עליו לגבשם לכדי אסטרטגיה אינטגרטיבית,...
כיום, כאשר ישראל ומצרים מציינות ארבעה עשורים לביקור סאדאת בירושלים, רצוי ששתי המדינות ישובו ויאשררו את היסודות שנקבעו בהסכמי קמפ-דיוויד ועוגנו לאחר מכן בהסכם השלום. על ישראל להקפיד על כך שסעיפי ההסכם בין המדינות יכובדו כלשונם, תוך יישום עקרונות של הדדיות ושוויון. חזרת השגריר הישראלי לקהיר בהקדם האפשרי היא תנאי בסיסי, הכרחי ומתבקש לשימור מסגרת היחסים ביניהן ולטיפוחה.
הגיליון השני של "מעבר לרשת" עוסק בשלושה אירועים שתפסו את מרכז השיח בעולם הערבי בחודשים מרץ-מאי 2017. הראשון הוא ביקורו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בערב הסעודית. הביקור זכה להתייחסות נרחבת בעקבות התהודה המרשימה שעורר בקרב הציבור במצרים, במדינות המפרץ ובאיראן. המלך הסעודי ונשיא ארצות הברית ביקשו לשדר מסר של אחדות נגד הטרור ונגד איראן, אך השיח ברשתות מעיד על תוצאה הפוכה של פיצול וחולשה: מצרים כועסת על קטאר וערב הסעודית, קטאר מתקרבת לאיראן, ערב הסעודית כועסת על קטאר והאיראנים לועגים לכולם. הנושא השני הוא שביתת האסירים...
בעקבות חוסר ההצלחה של מצרים בלחימתה בטרור הסלפי-ג'האדי בסיני וגלישתו למצרים גופא, מצרים עוברת לשלב חדש במלחמתה בטרור שמאפיינים אותו גיוס שבטי הבדואים בסיני למלחמה במחוז סיני של המדינה האסלאמית שמשולב בתכניות לשפור המצב הכלכלי בסיני, ושיתוף פעולה מתהדק עם ישראל. בעוד האלמנט הראשון זוכה להבלטה פומבית, פרסום שיתוף הפעולה עם ישראל לא נוח למשטר המצרי ולכן הוא מאפשר אף פרסומים בתקשורת המצרית המייחסים לישראל סיוע לטרור נגד מצרים. המשמעות היא ששיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל הוא קוניוקטורלי, ועשוי להיפסק כאשר הבעיה המצרית בסיני תיפתר.
לניתוק היחסים בין מדינות מפרץ מרכזיות ומדינות סוניות נוספות לקטאר והטלת מצור על ידי מדינות אלו על קטאר יש השלכות גם בזירה הישראלית פלסטינית, המעורבות הקטארית ברצועת עזה המסייעת לייצובה עלולה להיפגע, והחמאס עלול להידחף לזרועות איראן, תרחיש שיגביר את הסיכויים להתלקחות מחודשת מול הרצועה. האינטרס הישראלי הוא לתמוך בתיווך אמריקאי שיסיים את הפרשה בפגיעה במעמדן של איראן והחמאס, אך ללא פגיעה חמורה בפעולות החיוביות של קטאר מול רצועת עזה ובתיווך עם החמאס.
מטרתם של מייסדי תנועת החרם, ה־BDS, היא לקעקע את יסודותיה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. מנהיגי התנועה פנו לאסטרטגיה עקיפה, לא אלימה, שלכאורה מבטיחה את השגת היעד הזה: דה־לגיטימציה פוליטית ופגיעה כלכלית בישראל שיובילו לבידוד, לדמורליזציה ולהגירה בהיקף גדול. המחיר שדורשים אנשי ה־BDS תמורת הפסקתו של קמפיין הדה־לגיטימציה והחרם, הוא כבד: מימוש “זכות השיבה“ של מיליוני צאצאים של פליטים פלסטינים. היענות לדרישה הזאת פירושה סופו של החזון הציוני. עד כה היו הישגיהם הקונקרטיים של תומכי ה־BDS דלים באופן יחסי, כפי שמוצג במזכר. ואף על פי כן, ניכר...
