המדיניות האמריקאית כלפי ישראל מהווה סוגיה מרכזית בנתיב מסע הבחירות. המועמדים מטעם המפלגה הרפובליקנית מיהרו לתקוף את עמדתו של אובמה ביחס לישראל. להלן סקירה קצרה של שורת המועמדים הרפובליקנים שעודנה צפופה למדי, תוך אזכור כמה מהתבטאויותיהם האחרונות בנושא המדיניות האמריקאית כלפי ישראל.
על פי דיווחים שונים מסר שר החוץ ליברמן לשרת החוץ של האיחוד האירופאי, הגב' קתרין אשטון, כי אם הפלסטינים ילכו למהלך חד צדדי באו"ם, ישראל תתנער מכל ההסכמים שנחתמו עמם, כולל הסכם אוסלו. שרת החוץ אמרה בתגובה, כי היא אינה מקבלת אמירה זו. ביטול הסכם אוסלו, היא הוסיפה, "יהיה עולם אחר". כשני עשורים לאחר שנחתמו ברוב הדר וחגיגיות, עדיין מהווים הסכמי אוסלו מקור למחלוקות באשר לתועלת הגלומה בהם, מנקודת ראותה של מדינת ישראל ומידת הרלבנטיות שלהם בתקופה הנוכחית.
בהתבסס על מאפייניהם של ביטויי המחאה וההתקוממויות במזרח התיכון ועל לקחיהן של מהפכות שהתרחשו במקומות ובזמנים אחרים, בוחן מרק הלר את הסיכוי לשינוי מהותי של המציאות הפוליטית באזור. הניתוח מבאר את הקושי לשרטט כיוון חד-משמעי שאליו יובילו התהפוכות בחברות ובמשטרים. הוא מסכם בהערכה, שאין עדיין בסיס מוצק לתקווה למזרח תיכון דמוקרטי ומשגשג, ולתום עידן ה"חורף ערבי" המתמשך.
פעולת הקומנדו שביצעה במאי השנה יחידת "אריות הים" האמריקנית בלב פקיסטן ושבה חוסל אוסאמה בן-לאדן, מנהיג אל-קאעדה, העלתה לכותרות את מדיניות החיסולים הממוקדים בה נוקטת ארצות הברית במערכה נגד הטרור. יחידה זו כבר הייתה מעורבת בעבר בפעולות קומנדו מסוג זה נגד בכירי אל-קאעדה כאשר בספטמבר 2009 חיסלו אנשיה בפעולה קרקעית, שהתבצעה בסומאליה, את צלאח עלי סלאח נבהאן, אחד ממפקדי אל-קאעדה בסומאליה. נבהאן, היה שותפו של פאזול מחמד עבדאללה, שחוסל אף הוא לפני שבועיים, הפעם על ידי כוחות הביטחון הסומאלים. פאזול היה מבוקש על ידי ארצות הברית בשל...
ההצלחה של ארדואן ומפלגתו לזכות במספר רב יותר של קולות מאשר בבחירות הקודמות, וכן סקר דעת הקהל האחרון של מכון Pew המעיד על כך שהציבור התורכי אופטימי ביחס לעתידה של תורכיה מצביעים על כך שלמעשה היו הבחירות הנוכחיות הצבעת אמון בראש ממשלת תורכיה, רג'פ טייפ ארדואן. התורכים סומכים עליו שיוכל להמשיך לקדם את כלכלתה של תורכיה, לפתח את התשתיות בה, ואף למגינת חלק אבל לשמחת רבים- לאפשר יותר מקום לדת בחיי היומיום ובפוליטיקה התורכית. גם רבים מאלו שהצביעו עבור מפלגות האופוזיציה בסתר ליבם מרוצים מכך שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה ושהיציבות השלטונית...
המרחב הקיברנטי הוא מרחב לחימה חדש בשדה הקרב המודרני. במזכר זה מתוארים מאפייניו הייחודיים של המרחב החדש, ונסקרים האירועים וההיערכויות בתחום הקיברנטי במדינות שונות ובהן – ישראל.
בהופיעו בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הביע ראש הממשלה את הערכתו כי "אין בכוחו של איש לעצור את ההחלטה להכרה במדינה פלסטינית בספטמבר, בעצרת הכללית של האו"ם…אנו צופים לתמיכה רק ממדינות בודדות…". לנוכח יחסי הכוחות באו"ם, אין בהערכה זו כדי להפתיע. מאחר שהסיכוי (כפי שהוא נראה כיום) שהצד הפלסטיני יחזור בו מכוונתו להעלות את הצעתו להצבעה בספטמבר – קלוש, ירכזו ישראל וארצות הברית את מאמציהם להגדיל את מחנה "הרוב המוסרי", היינו מדינות דמוקרטיות אשר לא יתמכו בהצעה. עיקר המאמץ יופנה מן הסתם לחברות...
נותר לראות האם המילים שבהן בחר נתניהו כדי לכבוש את הלבבות ואת הדעות בקונגרס יסייעו באותה המידה לנשיא אובמה לעשות כן באירופה. אם אכן יעלה הדבר בידו, פירוש הדבר כי גם אובמה השיג את מטרתו העיקרית במהלך ביקורו של נתניהו בארצות הברית. אם יתברר כי הן לא הצליחו לשכנע את שומעיהן, יוותרו יחסי ארצות הברית וישראל אמנם יציבים ועל קרקע בטוחה, אך היחסים בין אובמה לנתניהו ישובו להיות מוגבלים למה שנהוג לכנות החלפת דעות "כנה וקונסטרוקטיבית".
נאומו של ראש הממשלה בפני המושב המשותף של שני בתי הקונגרס האמריקאי (24 במאי 2011) היה השלישי בסדרה, שבה הוא הציג את משנתו בנושא הפלסטיני. הראשון, באוניברסיטת בר-אילן, נישא ביוני 2009 והשני נישא בכנסת ב-16 במאי 2011. ההבדלים, דקים ככל שיהיו, בשלשת נאומי היסוד מלמדים על התפתחות זהירה ומדודה ועל ניסיון להתמודד עם שני סוגי לחצים – זה מבפנים וזה של הקהילה הבינלאומית. בזירה הפנימית צריך ראש הממשלה נתניהו להתמודד מחד עם לחציו של השותף הזוטר, אך החשוב במערכת האיזונים העדינה, אהוד ברק ושל שותפיו מימין, כמו ישראל ביתנו והמחנה היותר לאומני...
לאחר שטופחו ציפיות לקראת סדרת הנאומים של אובמה ונתניהו, התברר כי ההר הוליד עכבר – מבחינת הפלסטינים. לא ניתן להם קצה חוט שיניע אותם לבחון מחדש את האסטרטגיה שלהם לקראת ספטמבר 2011. בראייתם, היה בנאומים אלו שילוב מענה של הליכה מאוד קמצנית לכיוונם עם מנה גדושה של תרופות מרות.
חיסולו של אוסמה בן לאדן על ידי כוחות קומנדו אמריקאים בעיר אבוטבאד שבפקיסטן בתחילת מאי 2011, היווה שיא נוסף במתיחות המתמשכת בין ארצות הברית לפקיסטן סביב סוגיית הלחימה בטרור בכלל, ובאזור השבטי שבתחום ריבונותה של פקיסטן בפרט. עם זאת, בשלב זה שני הצדדים נמנעים מיצירת קרע בלתי ניתן לאיחוי וזאת בשל האינטרסים ההדדיים המובהקים שלהם: פקיסטן – הזקוקה לתמיכה הכלכלית של ארצות הברית והמבקשת למנוע את תמיכתה החד צדדית בהודו, יריבתה המרה, וארצות הברית – הזקוקה לסיוע פקיסטני מקיף בלחימה אל מול גורמי הטרור האזורי והבינלאומי
מאז תחילת כהונתו של ממשל הנשיא אובמה, מתאפיינים יחסיו עם ממשלת ישראל במידה גדולה של חוסר אמון וחשדנות. על רקע זה יש עניין רב במאמר שפרסם לאחרונה אליוט אברמס, חוקר בכיר במועצה ליחסי חוץ בניו יורק שהיה ממונה על המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי בממשל הנשיא בוש. המאמר סוקר את מצבו העגום של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ומתמקד, בין השאר, בפגיעה הקשה ביחסי האמון בין הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו. העדר יחסי אמון, הוא קובע, פוגע ביכולת הצדדים לאמץ צעדים נועזים ומרחיקי לכת הנדרשים לקידום תהליך השלום. עיקר הביקורת על מצב זה מוטלת, לדעת אברמס,...