מאמרה של ענת קורץ מתמקד בדינמיקה שנוצרה בזירת הסכסוך על רקע תהליך מדיני קפוא וזעזועים פנימיים במדינות האזור. המסקנה העולה ממנו לגבי ישראל היא, שיקשה עליה להדוף ביקורת ולחצים בינלאומיים המופעלים עליה בלא נכונות לשנות מהותית את המציאות בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת יהיה עליה לעשות על רקע הזעזועים האזוריים הצפויים להחריף את רכיביו המוכרים של המבוי המדיני הסתום, ובראשם חשש ממחאה ציבורית שתמנע מהרשות הפלסטינית לסגת מעמדות מיקוח נוקשות, וחשש של ישראל מהחמרה באיומים ביטחוניים עקב רדיקליזציה אזורית.
לאחרונה שבה רוסיה לעסוק בסוגית תהליך השלום במזרח התיכון. כמה סיבות הביאו אותה לתובנה, שכעת הזמן הנכון להעלות הצעות חדשות: 1. רוסיה מצאה את עצמה מתועלת לשולי התהליך; 2. תחושת הביטחון העצמי המשוקם; 3. ההערכה, שמעמדה של ארצות הברית נחלש במערכת הבינלאומית ותהליך השלום שבהובלתה הגיע למבוי סתום.
בנאומה בפורום סבן סקרה מזכירת המדינה, הילארי קלינטון את מצבו הנוכחי של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. זאת, על רקע כשלון מאמצי הממשל לחדש את המגעים הישירים בין שני הצדדים על בסיס נכונות מצד ישראל להמשיך את ההקפאה לשלושה חודשים. כשלון זה הוביל לביקורת קשה על ממשל אובמה. בראשית דבריה הבהירה מזכירת המדינה, כי יעדיו של הממשל אינם מופנים להסדר ביניים מוגבל בין הצדדים אלא להסדר מלא ומקיף, שיכלול גם מערכת הבנות והסדרים עם העולם הערבי בכלל. הגיע הזמן, היא הדגישה, לטפל בנושאי הליבה של הסכסוך: גבולות (במקום ראשון) וביטחון, התנחלויות, מים, פליטים...
תהליך מדיני, ואפילו על בסיס פתרונות ביניים, יכול להקל במידה רבה על גורמים מתונים באזור. תהליך כזה גם יאפשר למחנה הזה להתקדם ביצירת מכשירים אזוריים לטיפול בנושאים כמו מים, אנרגיה ותחבורה ובכך לסייע לפיתוח כלכלי שהוא חלק חיוני במאבק בין המחנות הקוטביים במזרח התיכון. משום כך על ישראל לאמץ אסטרטגיית פעולה פרו-אקטיבית ולא להסתפק בהנאה מקריאת המברקים המודלפים, המוכיחים, שבראיית המחנה המתון-שמרני בעולם הערבי, איראן היא הבעיה הקיומית ולא דווקא הנושא הפלסטיני.
הדלפת המסמכים המאסיבית שאנו עדים לה בימים האחרונים הינה אירוע בעל משמעויות אסטרטגיות מרחיקות לכת במגוון רחב של היבטים בינלאומיים. בהקשר הצר של המזרח התיכון נודעות לה, להערכתי, גם השלכות על תהליך השלום הישראלי-פלסטיני.
אף שעברו כבר קרוב לעשר שנים מפרוץ אירועי הלחימה עם הפלסטינים, לא נחקרו לעומק מאפייני הלחימה של צה"ל וכוחות הביטחון מול הטרור בכלל ומול טרור המתאבדים בפרט, שהיה הקטלני מכל צורות הטרור. מטרתי במאמר זה היא לנסות להבין מה היו מרכיבי הפעולה העיקריים שהובילו להישג האמור. המאמר מתמקד בלחימה בטרור באזור יהודה ושומרון.
שאלה זו הייתה צריכה להישאל מיד לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר ביוני 2009. סימן השאלה סביבה מתחזק עוד יותר לאחר נאומו של הנשיא אובמה בעצרת האו"ם ב-23 בספטמבר 2010. הנאום כולל בתוכו מסרים העשויים לפגוע בהמשך תהליך ההתדיינות לקראת הסדר בין ישראל והפלסטינים.
עוד לא נפתח סבב השיחות הראשון בתהליך המדיני המחודש, שנחנך בטקס חגיגי בוושינגטון בתחילת ספטמבר 2010, וכבר התגלעה מחלוקת קשה בין ישראל לפלסטינים, המאיימת על עתידו– קביעת סדר היום לדיונים. בעוד הפלסטינים שומרים על עקביות ביחס לתביעותיהם מן העבר בדרישתם להציב את החלוקה הטריטוריאלית בראש הסוגיות לדיון, נתניהו סוטה מן המתווה אותו הציגה ישראל בסבבים קודמים של המשא ומתן, בתביעתו לפתוח את השיחות בהסכמה על סידורי הביטחון והכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. תביעה זו משקפת שינוי מהותי בסדר יומה המדיני של ישראל, עם הוספה של סוגיית ליבה...
מזכירת המדינה האמריקאית, הילארי קלינטון, הודיעה כי השיחות הישירות בין ישראל והפלסטינים יתחדשו ב-2 בספטמבר 2010. השיחות יושקו במפגש בוואשינגטון בו ישתתפו ראש הממשלה, נתניהו, נשיא הרשות הפלסטינית, עבאס והנשיא אובמה. הוזמנו לפגישה גם נשיא מצרים, מוברכ, מלך ירדן, עבדאללה, ושליח הקווארטט, טוני בלייר. לאחר מפגש הפתיחה יעברו הצדדים לשיחות ישירות במעורבות אמריקאית פעילה שיתקיימו בארצות הברית או באזור עצמו. במקביל פורסמה גם הודעה של הקווארטט.
המזכר מתמקד באתגרים המרכזיים העומדים בפני ישראל בשנתו הראשונה של ממשל הנשיא אובמה וכן בשנתו הראשונה של ממשל נתניהו. המאמרים במזכר זה מתבססים על ההרצאות שניתנו בכנס השנתי השלישי שקיים המכון.
.
בשלהי יולי 2010, מספר שבועות לפני תום פרק הזמן בן ארבעת החודשים שהוקצב לשיחות קירבה בין ישראל לרשות הפלסטינית, שב הנשיא ברק אובמה וקרא לחידוש הדיאלוג הישיר בין הצדדים. האחריות לחידוש השיחות הוטלה על ישראל והרשות כאחד, אם כי ניכר שינוי מה באווירה שבחודשים האחרונים ליוותה את המאמץ הבינלאומי, ובפרט האמריקאי, להעלות את התהליך המדיני על דרך המלך ולצקת בו תוכן.
במבט ראשון, חוסר נכונותו של נשיא הרשות הפלשתינית ויושב ראש הארגון לשחרור פלסטין מחמוד עבאס (אבו מאזן) להתקדם משיחות קירבה (שלא באמת התקיימו בקירבה הדוקה), לשיחות ישירות עם ישראל נראית בלתי מובנת. אך הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים.