המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים בתיווך מזכיר המדינה האמריקאי, שנמשך תשעה חודשים, נכשל; שני הצדדים לא הצליחו להסכים אפילו על מסמך עקרונות אולם הם חוששים מההשלכות של התמוטטות השיחות. • הסיכון גדול והחלופות העומדות לרשותם אינן אטרקטיביות. הפלסטינים אמנם מרבים לדבר על היתרונות של פנייה למערכת הבינלאומית, שתכפה הסכם על ישראל, אבל הם יודעים היטב שהמערכת הבינלאומית לא תעשה זאת. ישראל חוששת מהשלכות המשך הסטאטוס-קוו ומחירו בזירה הבינלאומית וביחסיה עם ארצות הברית. שעל כן, ייתכן שאפשר יהיה לשכנע את שני הצדדים להמשיך בתהליך שיהיה מורכב יותר...
ניתוח הסכם הפיוס הפלסטיני מחייב התבוננות אל מה שאין בו, לא פחות מהניסיון להבין את מה שיש בו. למרות דלות סעיפיו של ההסכם, המתייחס לשני נושאים בלבד, ולמרות חשיבותם הרבה של הנושאים הנעדרים מן ההסכם, שעלולים כנראה להפוך לרועץ בכל הנוגע לסיכויי יישומו, חשוב להתייחס למשמעויות הנובעות מעצם תקפותו לעת הזו. ככל שהתרחיש נראה דמיוני, מן הראוי שממשלת ישראל לא תתנגד לעיקרון הפיוס, אלא תעמיד מולו גישה אחרת להנעת התהליך המדיני תוך התניה, כי חמאס יקבל את שלושת תנאי הקוורטט וכי ממשלת הרשות תהייה בעלת המונופול על הכוח ועל הטריטוריה הנתונה לשליטתה.
בשל ההתפתחויות הצפויות בעקבות הקפאת המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, התהליך הפוליטי הפנימי במחנה הפלסטיני, המשך המאבק בסוריה והשלכות אפשריות של משבר בעל ממדים אזוריים בהקשר לתכנית הגרעין האיראנית, תעמודנה ההנהגות המדיניות של ירדן וישראל בפני אתגרים קשים והן תזדקקנה לגלות איפוק רב בהתנהלות ההדדית. יש חשיבות רבה למאמץ ישראלי לשמר את מערכת היחסים עם ההנהגה המדינית-צבאית של ירדן. גם תגובות ישראליות, מוצדקות כשלעצמן, על פעולות של נושאי משרה ירדנים, מן הראוי שתינקטנה מתוך הראיה האסטרטגית של מכלול האינטרסים הישראלים האזוריים.
עומס האתגרים עמם מתמודדת הממלכה: מעורבות חיצונית בענייניה הפנימיים; גלישה של פליטים מסוריה לירדן; שימוש בירדן כנתיב מעבר ואספקה לגורמים ג'האדיסטיים בדרכם לסוריה; המאבק בין דורשי סדר חדש לבין האליטות המסורתיות שמנסות לשמר את הסדר הישן; היעדר פתרון בסכסוך הישראלי-פלסטיני; המשבר הכלכלי – כל אלה ועוד גורמים מעוררים שיח באשר לזהותה העתידית של ירדן – שימור הממלכה ההאשמית, "המדינה האלטרנטיבית" או "ארץ כל אזרחיה". שיח זה הוא בראשיתו ויש לעקוב אחר התפתחותו והשלכותיו.
לחימתה של ישראל נגד ארגוני טרור וגרילה קושרת באופן הדוק בין הזירות הצבאית והמדינית; מאחר שישראל היא מדינה דמוקרטית שנתונה לאילוצים וריסונים משפטיים ומוסריים, יש חשיבות להצדקותיה בדבר יציאה למבצע צבאי כנגד אותם ארגונים – דבר אשר ישפיע בהמשך על הלגיטימציה או הדה-לגיטימציה הבינלאומית כלפיה. מאמר זה עוסק במערכת "כיפת ברזל" המיועדת לספק הגנה אקטיבית לאזרחי ישראל, והוא מנסה לענות על השאלה האם ניתן להצדיק מבחינה מוסרית את יציאת ישראל למבצע צבאי מקיף כנגד ארגון טרור כאשר מצויה בידיה מערכת זו? השאלה תידון תוך שימוש במערכת...
ביום רביעי בשבוע שעבר נפגשו נציגי פתח וחמאס בעזה, והגיעו להסכם פיוס שזה מכבר נעשה ניסיון להשיגו. עוד באותו ערב ביטלה ממשלת ישראל פגישה שנקבעה בין הנציגים הישראלים והפלסטינים למשא-ומתן, ולמחרת הצביעה פה אחד על השעיית השיחות. למעשה, תשעת חודשי המשא-ומתן שקדמו לפיוס בין פתח לחמאס הוכיחו כי הסיכוי שישראל ופתח יגיעו להסכם שיספק את הדרישות המינימליות של המרכז הפוליטי של כל צד הוא קלוש, גם אם יפעלו לבדם.
ההסלמה שנרשמה לאחרונה בהתקפות טילים מרצועת עזה לעבר ישראל משקפת את הסחף ההדרגתי שחל מתחילת שנת 2014 בהבנות בדבר השמירה על הפסקת אש, שהושגו בתיווכה של מצרים בנובמבר 2012 ואשר הביאו לסיומו של מבצע 'עמוד ענן'. הסכם הפסקת אש בלתי חתום זה היה הביטוי הברור ביותר של מדיניות הבלימה של תנועת חמאס, שאומצה על ידי ממשלות ישראל בשנים האחרונות והמבוססת על הרתעה הדדית.
מטח הרקטות שנורה על ידי הג'האד האסלאמי מרצועת עזה ביום רביעי, ה-12 במארס 2014 הזכיר שהישגי 'עמוד ענן' יכולים להתפוגג באחת, וכי המצב הנפיץ ברצועה עלול להתדרדר ולהסלים תוך זמן קצר מאוד. חמאס מנסה לנהל מדיניות במתח שבין סדר היום הג'האדי שלו לבין מכלול האילוצים והשיקולים, המשפיעים על התנועה לכיוון של מדיניות פרגמטית.
ההנחה של מזכיר המדינה היא שהדאגה בישראל בנוגע לסוגיות הביטחון היא בחזקת חסם מרכזי בפני כל התקדמות, ולכשתיפתר בעיה זו תתאפשר התקדמות בתהליך המדיני לקראת הסדר. מה שמטריד בגישה האמריקנית הוא ההתייחסות החד-ממדית משהו לסוגיית הביטחון. הפרדיגמה האמריקנית היא צבאית במהותה ונעדרת התייחסות מספקת לממדים נוספים. את הביטחון לישראל חשוב להשיג באמצעות שילוב שבין ארבעה מרכיבים: המרכיב הצבאי, מרכיב המשילות הפלסטינית וההיגיון המדינתי, מרכיב שיתוף הפעולה האזורי ומרכיב הלגיטימציה הבינלאומית. נדמה שהדיון במרכיב המשילות הפלסטינית ואימוץ ההיגיון המדינתי,...
בעקבות נאומו של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, בוועידת מינכן לביטחון ב-1 בפברואר 2014, הוא נשאל האם הוא אכן מאמין שביכולתו "לסגור עניין" [בין ישראל לפלסטינים]. במקום להשיב ישירות לשאלה, ענה קרי שהוא מלא תקווה ועובד קשה לשם כך, והוסיף: "…יש קמפיין הולך וגובר של דה-לגיטימציה. אנשים רגישים מאוד לכך. מדברים על חרמות ודברים מסוג זה. האם לכולנו יהיה טוב יותר עם כל אלה?" הערתו זו הציתה סערת ביקורת בישראל. לא ברור מדוע בחרו מבקריו לפרש את האזהרה שלו כאיום. ניתן לצפות ממנהיגות אחראית שתקדיש תשומת לב לתקפות הניתוח של קרי...
