על אף האתגרים המורכבים שניצבו לפני החזית האזרחית במבצע ׳צוק איתן׳, ניתן לסכם כי המענה שניתן להם היה ככלל מוצלח יותר, בהשוואה למערכות הקודמות — מלחמת לבנון השנייה — 2006, מבצע ׳עופרת יצוקה׳ — 2008/9 , ו׳עמוד ענן׳ — 2012. הנזק שגרמו 4,382 הרקטות ופצצות המרגמה 1 ששיגרו הפלגים הפלסטיניים מרצועת עזה לעבר יעדים אזרחיים בישראל ב־ 50 ימי הלחימה היה מצומצם יחסית, בעיקר מבחינת הפגיעות בנפש.
במהלך המערכה שהתחוללה בזירת עזה בין ישראל לחמאס נחשפה והואצה מגמה של אובדן לגיטימציה של חמאס בשלושה מעגלי התייחסות, שהיו מעגלי תמיכה מסורתיים של הארגון — הציבור ברצועה, הציבור הפלסטיני בכלל והציבור בעולם הערבי. בנוסף, נגד הארגון התגבש ציר ערבי־סוני בראשות נשיא מצרים ובשיתוף פעולה עם ישראל, שמטרתו להחליש את חמאס ככל האפשר. מכל אלה עולה השאלה — האם חמאס נמצא במסלול התרסקות, האם עלינו לחשב את קיצו לאחור?
חמאס נמצא במצב מורכב. מצד אחד, כדי למנף את העלייה קצרת־הטווח בפופולריות שלו להישג בבחירות עתידיות ברשות הפלסטינית, עליו להישאר חלק מממשלת אחדות פלסטינית. שימור ממשלת האחדות הוא גם תנאי לתשלום משכורות לאנשיו ברצועה, וכן להעברת מימון בינלאומי לשיקום הרצועה. מצד שני, על מנת לשמר לכידות פנימית ואת הזרוע הצבאית בתוך הארגון, עליו גם לשמר עצמאות וחופש פעולה ברצועה. למותר לציין כי שני אינטרסים אלה הם מתחרים במידת־מה, ולכן צפוי שהמתח ביניהם ימשיך וייצר חיכוכים פנימיים ומשברים בין הארגון לבין סביבתו החיצונית.
ישראל צריכה להעמיק את הבחינה המחודשת של פוטנציאל היתרונות הטמון בתיאום בין חמאס לפתח, על יסוד הנחה שרשות פלסטינית מאוחדת שתהווה כתובת מוגדרת בעלת בסיס לגיטימציה רחב, ואשר תישא באחריות כוללת לנעשה ברצועה ובגדה, היא אינטרס ישראלי מובהק. זאת, בפרט אם תונחה על ידי מצע מדיני ברוח מחויבות פתח למשא ומתן ולהסדר מוסכם. מכאן שעל ישראל לתמוך בתיאום מוסדי בזירה הפלסטינית, ובה בעת לספק לפתח הבטחה לפריצת דרך מדינית וטיעונים בזכות שקט ביטחוני, כדי לחזק את מעמדו ואת ההצדקה להתנגדותו למאבק אלים. כדי לעודד התקדמות בכיוון זה נדרשת יוזמה מדינית...
ממשלת ישראל תצטרך לשקול נכונות לשנות רכיבים בסיסיים של מדיניותה כלפי הרשות הפלסטינית ועזה, כדי למצות את הסיכוי להתחיל תהליך של שינוי בעזה. יש סיכוי שבטווח הארוך יותר יבטל תהליך השינוי את הפיצול הפוליטי בין שני האזורים — הגדה המערבית ורצועת עזה — וייצור מציאות שקטה יותר בין עזה והפלסטינים, ובמצב זה עשויות להיפתח גם אפשרויות מדיניות חדשות.
מגבלותיה של ההרתעה הישראלית, כפי שהתגלו במבצע 'צוק איתן', מצביעות על כך שיעדיו של ראש הממשלה נתניהו — המשך החלשתו של חמאס ושיקום ההרתעה כלפיו — סותרים זה את זה. הבחירה האסטרטגית של ישראל בזירה הדרומית בהקשר זה היא בעצם בחירה בין שני תרחישים מרכזיים: חמאס מוחלש, אך קשה להרתעה; וחמאס מיוצב אל מול מנופי הרתעה אפקטיביים יותר. במאזן הכולל, חשיבות ההרתעה היא משנית לעומת היעד של החלשת חמאס. שימור מגמת ההיחלשות של חמאס — בכלים מדיניים־כלכליים ואף צבאיים במקרה הצורך — הוא יעד אקטיבי שנועד לייצר מציאות טובה יותר לישראל, ואילו יעד ההרתעה פסיבי...
את קיומה של הרתעה מוצלחת ניתן לשער; רק כשלי ההרתעה הם אלה שאפשר להוכיחם בברור, אם כי, לא בהכרח להבינם בצורה נכונה, וגם אז — רק בדיעבד. זו אינה סיבה לזנוח את ההרתעה כרכיב ליבה של מדיניות הביטחון, אך הדבר מהווה סיבה לחיפוש גישה רבת־פנים שתיתן מענה הן למניעים והן ליכולות, ואשר תנסה לעצב באופן מודע את שני הרכיבים של חישובי העלות־תועלת ותעביר את המסר לא רק ליריב עצמו — במקרה זה לחמאס — כי אם גם לכל רכיביה הנוספים של המערכת המדינית, החשובים לו. במקרה של חמאס, מדובר במכלול המבנה המדיני הפלסטיני.
סיכויי ההצלחה של מבצע שיקומה של רצועת עזה — בהובלת הקהילה הבינלאומית ובאמצעות הרשות הפלסטינית — גבוהים יותר ככל שהשפעת חמאס תהיה מוגבלת יותר. כך גם לגבי הסיכוי להפוך את מבצע השיקום למנוף לחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים, ולבניית המדינה הפלסטינית בתהליך מבוקר ואחראי, כשרצועת עזה היא הנדבך הראשון המשמעותי. כדי לנטרל השפעה שלילית של חמאס על התהליך, יש להבטיח כי הארגון יוכל להיות שותף לתהליך רק כגורם פוליטי, במסגרת ממשלת הפיוס הפלסטינית, ומבלי שיוכל להפעיל זכות וטו או לנצל את התהליך לצורך השתלטות מחדש על רצועת עזה, ומשם על הרשות...
הדרך העיקרית להתמודד עם הטענות הצפויות בזירה הבינלאומית, היא ביצוע חקירות עצמאיות, יסודיות, אפקטיביות, מהירות ושקופות, באופן שמנגנון החקירה יקבל גם לגיטימציה בינלאומית. במקרים המתאימים, אם חלילה יתברר שנעשו על ידי כוחות צה"ל פעולות, הנוגדות את פקודות הצבא ודיני הלחימה, יש לנקוט יד קשה נגד האחראים ולהעמידם לדין. זוהי הדרך הנכונה לביצורם של שלטון החוק וערכי צה"ל. בנוסף, כך יתאפשר יישומו של עקרון המשלימוּת, שלפיו אין מקום להליכים בינלאומיים ולהתערבות שיפוטית זרה, כאשר המדינה הנוגעת בדבר מבצעת בעצמה חקירה אמתית ואפקטיבית. ישראל...
התמודדותה של מערכת הביטחון עם מתקפות הסייבר שכוונו לעבר המדינה במהלך מבצע 'צוק איתן' היוותה מבחן ליישום מדיניות הממשלה בתחום הסייבר, והתאפיינה בשיפור של ממש בכל הנוגע לתיאום בין ארגוני ביטחון הסייבר, לרבות תפקוד מערכות ההגנה על טכנולוגיות המידע הישראליות, והרחבת שיתוף הפעולה בין המגזר האזרחי למגזר הביטחוני. מאמר זה יבחן את מתקפות הסייבר שבוצעו נגד ישראל במהלך 'צוק איתן', וינתח אותן על בסיס שלושה גורמים רלוונטיים לישראל: היקף המתקפות, השחקנים שהניעו אותן והתקדמותה של ישראל בתחום ביטחון הסייבר.
מבצע ׳צוק איתן׳ העלה את המודעות לבעיית הלוחמה התת־קרקעית (”בעיית המנהרות״) לרמה של איום אסטרטגי. אמנם צה״ל נתקל באיום המנהרות זה מכבר, ואף פעל בניסיון להתמודד עם איום זה, אך היקף התופעה כפי שנחשף במהלך ׳צוק איתן׳ הוצג כזעזוע אסטרטגי, או כהפתעה בסיסית שמחייבת התארגנות מקיפה לטיפול בבעיה. לטענת חלק מהמבקרים דרושה אף ועדת חקירה, שתחפש את שורשי המחדל ותעניש את האשמים בכך. במאמר זה תיסקר הלוחמה התת־קרקעית במהלך ׳צוק איתן׳ ולפניו, וייעשה ניסיון להעריך את ההשלכות האסטרטגיות של לוחמה זו.
לוחמת הרקטות הייתה במבצע 'צוק איתן' נשקו העיקרי של חמאס. במשך חמישים ימי המבצע שמרו חמאס והארגונים האחרים על יכולתם לשגר רקטות. מצידה של ישראל החל המבצע כמלחמתה של 'כיפת ברזל', שהוכרה אמנם כמערכת מוצלחת עוד במהלך מבצע 'עמוד ענן', אולם מערך ההגנה האווירית הישראלי נכנס ל'צוק איתן' מנוסה יותר, מוכן יותר, ועם מספר גדול יותר של סוללות. במאמר זה תנותח לוחמת הרקטות וההתגוננות מפניהן במהלך מבצע 'צוק איתן', וייעשה ניסיון להעריך את הישגי הצדדים בתחום זה.
