כל הפרסומים בנושא יחסי ישראל-ארצות הברית

הודעות על בניה בהתנחלויות בגדה המערבית או בשטחים עוטפי ירושלים לפני, בזמן או אחרי המפגשים בין ראשי ממשלות ישראל ונשיאי ארצות הברית, הפכו כמעט דפוס קבוע. במפגש האחרון, שהתקיים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארצות הברית ברק אובמה (ב- 1 באוקטובר), עוּגַן הדפוס הזה והאיץ את הסחף ביחסים בין  שתי המדינות. בעקבות ארוע דומה בעת ביקורו של סגן הנשיא האמריקאי בישראל במארס 2010 הוחלט לאפשר בקרה של משרד ראש הממשלה על התהליך של אישורי הבניה באזורים "רגישים". יש להניח שראש ממשלת ישראל לא ביקש להתגרות בנשיא ארצות הברית דווקא בעיתוי...

המאמרים המאוגדים בקובץ זה דנים בסוגיות הבאות: קווים מנחים למשא ומתן לקראת הסכם גרעין כולל עם איראן; עד כמה קרובה איראן לפצצה, ומה השתנה בעקבות הסכם הביניים? הסכנה שבהקלת הסנקציות; מזרח תיכון חדש: מחשבות על משטר הרתעה מול איראן; האם איראן אכן מתמתנת? ישראל, ארצות הברית והאופציה הצבאית מול איראן; הקשר בין  'אובמה־קר' להסכם הביניים עם איראן; ישראל והמשא ומתן על הסכם הגרעין עם איראן; מדינות המפרץ ואיראן לאחר הסכם ז'נבה; הפרספקטיבה הטורקית ביחס להסכם הביניים; סיכום – "גמישות אסטרטגית" ישראלית.

בנאומו של הנשיא אובמה בעצרת האו"ם ב-24 בספטמבר 2014 הוא התייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך בניגוד לעבר לא יוחד לו מקום מרכזי. הממשל עשוי לבקש לנצל את עמדת הכוח שצבר בשבועות האחרונים כדי לחדש, וביתר תוקף, את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. למרות התסכול שצבר ממשל אובמה מן העיסוק בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, ייתכן כי יבקש בחודשים הקרובים לחדש את השיחות בין הצדדים. הפעילות המואצת של הרשות הפלסטינית במוסדות הבינלאומיים לקידום ההכרה במדינה פלסטינית, כפי שהתבטאה בנאומו של מחמוד עבאס בעצרת, עשויה לשמש בידי הממשל מנוף חשוב ללחץ על...

התגייסותה של ארצות הברית למאבק בדאעש תשפר את מעמדה בקרב המדינות המתונות והפרו-אמריקאיות במזרח התיכון. אלו נתקפו בחרדה לאור מה שמנהיגיהן ראו כנסיגה ונטישה מצד ארצות הברית. תקיפות מן האוויר הן לא נוכחות צבאית על הקרקע, שאותה מקפידים ראשי הממשל האמריקאי לשלול, אבל, היא מאותתת לכל הספקנים שמוקדם עדיין להספיד את ארצות הברית כמנהיגת העולם החופשי.

גם אם בסופו של דבר ההסדר המבוקש, כאשר יושג, יאפשר לרוסיה לקיים את הלחצים על אוקראינה והמערב, לא יהיה בו כדי להשיב את הגלגל לאחור. מה שמסתמן, למעשה, הוא, שההישג הרוסי במערכה על מחוזות מזרח אוקראינה, על קידום האינטרסים החיוניים לרוסיה, אינו אלא הפסד במלחמה על אוקראינה כולה, שחרף האבדן של קרים ופגיעה במעמדה במחוזות הבדלניים, פונה מערבה ותישאר מחוץ למעגל ההשפעה הרוסי.

על רקע המגמה האמריקאית של צמצום הנוכחות במזרח התיכון ברור כי המשך הנוכחות האמריקאית הוא אינטרס ישראלי. על אף החיכוכים הצורמים סביב מלחמת עזה השלישית, צריכה ישראל להעדיף הובלה, ולו מאחור, של ארצות הברית בתהליכים המדיניים בין ישראל והפלסטינים. פסגה ישראלית-אמריקאית בדרג נשיא-ראש ממשלה היא צורך מיידי. חייבות להבחן בה הסוגיות המרכזיות, האזוריות והבילטרליות וחייבים להיבחן בה פתרונות אפשריים ומותאמים למציאות החדשה באזור. ראש ממשלת ישראל יעשה טוב אם ינקוט ביוזמה לכינוסה של פסגה כזו, המתחייבת, ולו משום הצורך לשמר מערכת יחסים תקינה עם הממשל...

כאשר נציגי מדינות ה-P5+1 מתארים את השיחות ובוחרים להתמקד ב"התקדמות" (שולית) ולא ב"בעיות" (מרכזיות), הם מספקים בכך הצדקה להמשך קיום השיחות, למרות שברור כי הן לא נעות לעבר עסקה טובה. ההתקדמות המזערית (והלא משמעותית) גורמת למעצמות להתעקש שלא מדובר בכישלון, גם כשניכר כי הן לא מצליחות להשיג את ההסכם שאליו חתרו מאז 2003. במצב הנוכחי, סביר להניח שהתוצאה תהיה הסכם גרעין גרוע עם איראן, שלא רק ישמור על יכולת פריצת הדרך של איראן לפצצה ללא פגע, אלא גם יעניק לה לגיטימציה באמצעות חותמת של עסקה מוסכמת.

ירי הטילים חסר ההבחנה לעבר ערים מרכזיות בישראל, חשיפת המנהרות שאיימו בצורה חמורה על יישובי עוטף עזה, העובדה שממשלת ישראל גילתה איפוק ונכונות חוזרת ונשנית להפסקת אש במהלך העימות, והתמיכה הרחבה בישראל הן בקונגרס והן בדעת הקהל, הובילו את ממשל אובמה מתחילת העימות לתמיכה חד משמעית, רצופה ואיתנה למדי בזכותה של ישראל להגן על עצמה מול חמאס.