כאשר פרץ החמאס בליל 22-23 בינואר, את החומה שהפרידה בין רצועת עזה לבין מצרים והמוני פלסטינים נהרו לצד המצרי על מנת לרכוש מוצרים ולהתבשם מתחושת השחרור, התמונות שהתפרסמו בתקשורת העולמית וההתבטאויות סביב האירוע יצרו את הרושם שמדובר באירוע, בעל משמעויות מרחיקות לכת, כמו נפילת חומת ברלין. התגובות בישראל ביטאו קשת של דעות החל בתחושה שזהו ניצחון מוחץ של החמאס על מדיניות המצור של ממשלת ישראל, המשך בחששות עמוקים מהמשמעויות הביטחוניות, וכלה בתקווה שזוהי ההזדמנות של ישראל להסיר מעליה את האחריות לרצועת עזה. השאלה היא האם למאורע זה יש אכן השלכות...
לחמאס, שנציגיה נעדרו מוועידת אנאפוליס, נודע תפקיד משמעותי בסלילת הדרך למפגש. השתלטות התנועה על רצועת עזה המחישה את התחזקותו של המחנה האסלאמי הלוחמני בזירה הפלסטינית, ולכן נתפסה כאיום. ואולם, התפתחות זו יצרה אבחנה ברורה בין המחנה הפלסטיני שוחר פתרון שתי המדינות לבין האופוזיציה הנאבקת לשחרור פלסטין מן הים לנהר, ולכן נתפסה גם כהזדמנות. התהליך המדיני, שמפגש אנאפוליס ציין את השקתו, מבטא שאיפה לצמצם את האיום ולהעצים את פוטנציאל ההזדמנות