זכי שלום

היחסים בין ישראל לבין הקהילה היהודית בארצות־הברית נמצאים זה כמה שנים במשבר. על כך אין מחלוקת. לכל אחד מהצדדים יש, מטבע הדברים, ביקורת על התנהלות הצד האחר, שמן הסתם אינה עולה בקנה אחד עם הציפיות שיש לו ממנו. הגם שהמשבר נגרם כתוצאה מפערי עמדות אמיתיים בין שני הצדדים, אין ספק שהוא מועצם במידה רבה בשל אינטרסים פוליטיים של אישים בשני הצדדים ובשל העובדה שדיווחים על התרחבות הקרע מקבלים, באופן טבעי, תהודה תקשורתית גדולה הרבה יותר מאשר דיווחים על הפחתת הפערים. המציאות הזאת היא שיוצרת כנראה את תמונת המצב הנוכחית של משבר חסר תקדים, שהסיכוי להביא לפתרונו נמוך, אף שבפועל קיימת מגמה של שיתופי פעולה נרחבים במישורים שונים ומגוונים. "בשעה שהפעילות הקהילתית והתרבותית והיחסים האישיים ובין הארגונים נמשכים כסדרם תוך אווירה של שיתוף פעולה חיובי", כותבים שמואל רוזנר וג'ון ראסקי בהקדמה שלהם למזכר הנושא את הכותרת " 70 שנה של יחסים בין ישראל ויהודי התפוצות", "המעטפת הפוליטית יוצרת חיכוכים מתמידים וכעסים מתעצמים המאפילים לעיתים קרובות על מערכת היחסים הקונסטרוקטיבית המתקיימת במישורים אחרים". סיכומו של דבר, יש להטיל ספק אם תמונת המצב האמיתית של יחסי ישראל עם הקהילה היהודית בארצות־הברית היא אכן של משבר קיצוני שהסיכוי להביא לפתרונו קלוש.

את ביקורו של ראש הממשלה בעומאן יש לראות כשלב נוסף בקידום נורמליזציה בין ישראל למדינות ערביות. היחסים בין ישראל לעומאן אינם חדשים, אך הפומביות לו זכה הביקור על ידי הסולטנות, כמו גם ההופעות הרשמיות של משלחת הג'ודו הישראלית באבו-דאבי ואירוחה המתוקשר של שרת התרבות הישראלית שם, מסמלים התפתחות בנכונות של חלק ממדינות המפרץ להחצין את יחסיהן עם ישראל גם כלפי פנים ולאותת פומבית על אודות נכונות לקדם באופן הדרגתי את נרמול היחסים עמה, אמנם בכפוף להתקדמות קונקרטית בתהליך המדיני. מבחינת ישראל, ראוי יהיה לנצל את הישגיה בזירה האזורית, למנף את השיפור המשמעותי במעמדה האזורי ובפרט את שיפור היחסים בינה לבין עומאן בשירות האינטרסים האסטרטגיים שלה. לפיכך, נכון יהיה מבחינתה לגבות את הממשל האמריקאי ולהכיר בחשיבות "עסקת המאה", שממשל טראמפ עסוק בהכנתה ומבקש את תמיכתן של מדינות המפרץ בה, בין היתר תוך מינוף תפקידה האפשרי של עומאן בהפשרת המתח בין הרשות הפלסטינית לממשל האמריקאי.

בשבועות האחרונים נוצר הרושם שאישים בממשל טראמפ מצדדים במהלכים לשינוי המשטר באיראן. הגם שיש אינטרס אמריקאי לשינוי משטר בטהראן, האיתותים המעטים שנשלחו מצד הממשל בעניין זה אינם מלמדים עדיין שזו אסטרטגיה מגובשת. אולם, משום שהמשטר האיראני חושד זה שנים שארצות הברית חותרת להפילו, החששות מצעדים אפשריים של ממשל טראמפ עשויים להחריף עוד את המתיחות הקיימת בין המדינות.

קשה להבין על מה נסמכת אמונתו העיקשת של הנשיא טראמפ כי יש ביכולתו "לסגור דיל" בין ישראל לפלסטינים. עמדות היסוד של שני הצדדים גלויות וידועות והפערים ביניהם בלתי ניתנים לגישור בעת הנוכחית. יש להניח שגם הנשיא טראמפ מבין זאת, ולפיכך מטרתו העיקרית היא להניע תהליך מדיני באמצעות מעטפת אזורית – לא בהכרח כדי למצותו או להביא להסדר קבע, אלא כדי לגבש תשתית לקואליציה אזורית למאבק בטרור הג'האדיסטי, שאותו התחייב למחוק מעל פני האדמה, ובחתרנות האיראנית.

באמצע מאי 1967 החלה כניסה מסיבית של כוחות צבא מצריים לתוך חצי־האי סיני, תוך הפרה בוטה של ההבנות שהושגו בחסות הממשל האמריקאי לאחר מבצע "קדש". במרכזן של הבנות אלו עמדה השארת חצי־האי סיני כאזור מפורז, שבו מוצבים כוחות או"ם החוצצים בין ישראל למצרים. נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, לא הסתפק בהכנסת כוחות צבאו לסיני, והורה במקביל לכך לכוחות האו"ם להתפנות מחצי־האי ומרצועת עזה, בטיעון שמדובר בשטח ריבוני מצרי, שבו מצרים רשאית לפעול כראות עיניה. מזכיר האו"ם, או טאנט, נענה לתביעה. במסגרת הדיון על קריסת ההרתעה ערב מלחמת ששת הימים ניתן לטעון כי מעמדו ועוצמתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, לוי אשכול, נפגעו קשות בתקופה שקדמה למלחמה בשל אישיותו, הצהרותיו ומאבקים פוליטיים קשים, בעיקר עם קודמו, דוד בן־גוריון, שניסה לערער את הלגיטימיות של מעמדו. ניתן להעריך כי החלשת מעמדו של ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול פגעה בדימוי ההרתעתי של מדינת ישראל בהיקף אותו קשה לאמוד, ותרמה להחלטתו של שליט מצרים לנקוט מהלכים מתגרים כלפי ישראל, שבסופו של דבר הובילו למלחמה.