מאז תחילת אוקטובר מתרחשות באזרבייג'ן הפגנות סביב תקנות לגבי אכיפת תלבושת אחידה, שכוללות איסור על סממנים שפוגעים בעיקרון החילוניות. התקנות מסוף ספטמבר פורשו כהחמרת האיסור (שהיה למעשה קיים דה-פקטו קודם) על עטיית חיג'אב. בעקבות מחאות ראשוניות אף הורחב האיסור על עטיית חיג'אב מתלמידות גם למורות.
סוגיית אופן ההתמודדות של מדינות המדגישות את אופיין החילוני עם סממנים דתיים במרחב הציבורי אינה פשוטה ואינה ייחודית לאזרבייג'ן. כיוון שההתנגדות והאיסור למעשה על עטיית חיג'אב בבתי ספר ציבוריים אינו חדש, הרי שכבר ב-2010 היו מחאות סביב נושא זה. הפעם נראה שהמחאות אינן גדולות יותר מבחינת מספר משתתפים אבל כן ניכר שיותר משפיענים מאשר רק דמויות דתיות מוחים על התקנות. ברשתות החברתיות (בעיקר בטורקיה אך לא רק) מופצות תמונות של ילדות בוכות על כך שלא ניתן להן להיכנס לבתי הספר וילדים בוכים סביב מורה עם חיג'אב שנאסר עליה כניסה לבית הספר. בעקבות המחאות הוגבלה חלקית הגישה לרשתות החברתיות באזרבייג'ן וכמה עשרות אנשים נעצרו.
השלטונות מציינים שמדובר במחאה שגורמים איראנים מלבים. יש גם תרעומת וביקורת על כך שנעשה שימוש במחאות כדי לתקוע טריז בין טורקיה ואזרבייג'ן, לאור הקירבה בין המדינות אך התרחקותה של טורקיה מהמודל החילוני. יש כעס בבאקו על נאום נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן בעצרת האו"ם מה-22 בספטמבר, שבו אמר, מבלי להתייחס למדינה ספיציפית, שמגבלות על עטיית חיג'אב בבתי ספר הם מתקפה על הזכויות הבסיסיות של נשים וקשר את הנושא לאיסלאמופוביה ושנאת זרים. כך, הפער שקיים בין הרצון של ארדואן לגדל "דור של מאמינים" לבין הרצון וגם הצורך של נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, שלא לחרוג מעקרון החילוניות גם עבור שימור שלטונו, גדל.
אף שמדובר בסוגיית פנים, יש המנצלים את האירועים גם להצביע על יחסי ישראל אזרבייג'ן כחלק מהבעיה. אפשר לפטור בקלות את האשמות כקונספירטיביות ואנטישמיות, אך ישראל בכל זאת צריכה לעקוב אחר התפתחויות אלו. היחסים הקרובים בין ישראל ואזרבייג'ן, מדינה שהרוב בה הוא שיעי, תלויים במידה לא מבוטלת בהמשך שלטון שושלת אלייב, שנמצאת בצמרת המדינה מאז 1993. במיוחד אם מדובר במאמצים איראניים מבחוץ לערער את היציבות באזרבייג'ן הרי שברור שחלק מכוונות אלו הן גם לפגוע ביחסים בין ישראל ואזרבייג'ן. מנגד, יש לזכור שזוהי סוגייה סבוכה ובאיסור הצגת סממנים דתיים יש גם איסור על חבישת כיפה.
מאז תחילת אוקטובר מתרחשות באזרבייג'ן הפגנות סביב תקנות לגבי אכיפת תלבושת אחידה, שכוללות איסור על סממנים שפוגעים בעיקרון החילוניות. התקנות מסוף ספטמבר פורשו כהחמרת האיסור (שהיה למעשה קיים דה-פקטו קודם) על עטיית חיג'אב. בעקבות מחאות ראשוניות אף הורחב האיסור על עטיית חיג'אב מתלמידות גם למורות.
סוגיית אופן ההתמודדות של מדינות המדגישות את אופיין החילוני עם סממנים דתיים במרחב הציבורי אינה פשוטה ואינה ייחודית לאזרבייג'ן. כיוון שההתנגדות והאיסור למעשה על עטיית חיג'אב בבתי ספר ציבוריים אינו חדש, הרי שכבר ב-2010 היו מחאות סביב נושא זה. הפעם נראה שהמחאות אינן גדולות יותר מבחינת מספר משתתפים אבל כן ניכר שיותר משפיענים מאשר רק דמויות דתיות מוחים על התקנות. ברשתות החברתיות (בעיקר בטורקיה אך לא רק) מופצות תמונות של ילדות בוכות על כך שלא ניתן להן להיכנס לבתי הספר וילדים בוכים סביב מורה עם חיג'אב שנאסר עליה כניסה לבית הספר. בעקבות המחאות הוגבלה חלקית הגישה לרשתות החברתיות באזרבייג'ן וכמה עשרות אנשים נעצרו.
השלטונות מציינים שמדובר במחאה שגורמים איראנים מלבים. יש גם תרעומת וביקורת על כך שנעשה שימוש במחאות כדי לתקוע טריז בין טורקיה ואזרבייג'ן, לאור הקירבה בין המדינות אך התרחקותה של טורקיה מהמודל החילוני. יש כעס בבאקו על נאום נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן בעצרת האו"ם מה-22 בספטמבר, שבו אמר, מבלי להתייחס למדינה ספיציפית, שמגבלות על עטיית חיג'אב בבתי ספר הם מתקפה על הזכויות הבסיסיות של נשים וקשר את הנושא לאיסלאמופוביה ושנאת זרים. כך, הפער שקיים בין הרצון של ארדואן לגדל "דור של מאמינים" לבין הרצון וגם הצורך של נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, שלא לחרוג מעקרון החילוניות גם עבור שימור שלטונו, גדל.
אף שמדובר בסוגיית פנים, יש המנצלים את האירועים גם להצביע על יחסי ישראל אזרבייג'ן כחלק מהבעיה. אפשר לפטור בקלות את האשמות כקונספירטיביות ואנטישמיות, אך ישראל בכל זאת צריכה לעקוב אחר התפתחויות אלו. היחסים הקרובים בין ישראל ואזרבייג'ן, מדינה שהרוב בה הוא שיעי, תלויים במידה לא מבוטלת בהמשך שלטון שושלת אלייב, שנמצאת בצמרת המדינה מאז 1993. במיוחד אם מדובר במאמצים איראניים מבחוץ לערער את היציבות באזרבייג'ן הרי שברור שחלק מכוונות אלו הן גם לפגוע ביחסים בין ישראל ואזרבייג'ן. מנגד, יש לזכור שזוהי סוגייה סבוכה ובאיסור הצגת סממנים דתיים יש גם איסור על חבישת כיפה.