הדיון על העברת המשרד האזורי של ארגון העבודה הבין־לאומי (ILO) מביירות לדוחא איננו ויכוח טכני על עלויות או לוגיסטיקה. הוא מבחן עקרוני לשאלה עד כמה הקהילה הבין־לאומית מוכנה להתפשר על ערכיה הבסיסיים תמורת נוחות תקציבית. העברת מטה הגוף שאמור להגן על זכויות עובדים למדינה שמואשמת שנים בניצול שיטתי של עובדים מהגרים, אינה רק צעד קצר־רואי; היא פגיעה ישירה במהות של הארגון עצמו.
קטר אמנם ביצעה רפורמות מסוימות בשנים האחרונות בעקבות הביקורת שהוטחה בה סביב אירוח גביע העולם בכדורגל, אך אין בכך כדי למחוק את המציאות הבסיסית: איגודי עובדים אסורים, מעבר מעסיק מוגבל, תנאי העבודה בענפי הבנייה קשים, וחופש הביקורת אינו קיים. בדוחא, כל פגישה עם עובדים דורשת אישור ממשלתי. כך לא יכולה לפעול זרוע של האו״ם שאמורה לוודא שהממשלה אינה דורסת את זכויותיהם.
מהלך כזה אינו רק פגיעה בעובדי הארגון שחוששים בצדק לעצמאותם. הוא מסר מסוכן למדינות האזור: שהסטנדרטים הבין־לאומיים גמישים, שאפשר להפר אותם ועדיין לזכות באירוח גוף פיקוח בינלאומי. בעידן שבו זכויות עובדים נמצאות תחת לחץ כבד ברחבי המזרח התיכון, ה־ILO חייב להיות בדיוק ההפך: קו ההגנה האחרון, לא שותף שבוי של משטרים.
הזכות של הארגון לשמור על עצמאותו איננה עניין פנים־ארגוני. היא תנאי בסיסי ליכולתו להגן על אותם עובדים שאין להם קול. כל מהלך שיחליש זאת - ובפרט מעבר למדינה שמגבילה חופש ביטוי והתאגדות - אינו רפורמה אלא ויתור.
אם ה־ILO באמת חפץ לחזק את אמינותו ולשמור על המנדט שלו, עליו להבהיר שמעמד של מדינה מארחת אינו פרס מדיני, אלא אחריות הניתנת רק למי שמכבדים את הערכים שעליהם בנוי הארגון. קטר, נכון לעכשיו, עדיין רחוקה מהדרישה המינימלית הזו.
הדיון על העברת המשרד האזורי של ארגון העבודה הבין־לאומי (ILO) מביירות לדוחא איננו ויכוח טכני על עלויות או לוגיסטיקה. הוא מבחן עקרוני לשאלה עד כמה הקהילה הבין־לאומית מוכנה להתפשר על ערכיה הבסיסיים תמורת נוחות תקציבית. העברת מטה הגוף שאמור להגן על זכויות עובדים למדינה שמואשמת שנים בניצול שיטתי של עובדים מהגרים, אינה רק צעד קצר־רואי; היא פגיעה ישירה במהות של הארגון עצמו.
קטר אמנם ביצעה רפורמות מסוימות בשנים האחרונות בעקבות הביקורת שהוטחה בה סביב אירוח גביע העולם בכדורגל, אך אין בכך כדי למחוק את המציאות הבסיסית: איגודי עובדים אסורים, מעבר מעסיק מוגבל, תנאי העבודה בענפי הבנייה קשים, וחופש הביקורת אינו קיים. בדוחא, כל פגישה עם עובדים דורשת אישור ממשלתי. כך לא יכולה לפעול זרוע של האו״ם שאמורה לוודא שהממשלה אינה דורסת את זכויותיהם.
מהלך כזה אינו רק פגיעה בעובדי הארגון שחוששים בצדק לעצמאותם. הוא מסר מסוכן למדינות האזור: שהסטנדרטים הבין־לאומיים גמישים, שאפשר להפר אותם ועדיין לזכות באירוח גוף פיקוח בינלאומי. בעידן שבו זכויות עובדים נמצאות תחת לחץ כבד ברחבי המזרח התיכון, ה־ILO חייב להיות בדיוק ההפך: קו ההגנה האחרון, לא שותף שבוי של משטרים.
הזכות של הארגון לשמור על עצמאותו איננה עניין פנים־ארגוני. היא תנאי בסיסי ליכולתו להגן על אותם עובדים שאין להם קול. כל מהלך שיחליש זאת - ובפרט מעבר למדינה שמגבילה חופש ביטוי והתאגדות - אינו רפורמה אלא ויתור.
אם ה־ILO באמת חפץ לחזק את אמינותו ולשמור על המנדט שלו, עליו להבהיר שמעמד של מדינה מארחת אינו פרס מדיני, אלא אחריות הניתנת רק למי שמכבדים את הערכים שעליהם בנוי הארגון. קטר, נכון לעכשיו, עדיין רחוקה מהדרישה המינימלית הזו.