סטטוס תוכנית הגרעין בעקבות המלחמה

מלחמת "עם כלביא" הסיגה את תוכנית הגרעין האיראנית לאחור במידה ניכרת. איראן אינה עוד מדינת סף גרעינית כפי שהייתה ערב המלחמה (כלומר, בעלת יכולת להשלים את העשרת האורניום שהיה ברשותה לחומר בקיע לרמה של 90%, הנדרשת לנשק גרעיני, בתוך פחות משבועיים מקבלת החלטה). המלחמה הותירה באיראן יכולות שיוריות, שעלולות לשמש אותה בהמשך במאמציה לשקם את התוכנית ואף לפרוץ לנשק גרעיני. איראן תוכל לחזור למעמד של מדינת סף גרעינית בתוך שנה עד שנתיים מהינתן החלטה של מנהיג איראן לפרוץ לפצצה (ובהעדר הפרעה חיצונית לתהליך).

התקיפות הישראליות והאמריקאיות פגעו קשות בשלושת המתקנים המרכזיים הקשורים לתוכנית העשרת האורניום, עד כדי ספק רב ביכולת לשקמם:

• מתקן ההעשרה בנטנז, אתר ההעשרה המרכזי של איראן שבו פעלו אלפי צנטריפוגות הן מהדור הישן והן צנטריפוגות מתקדמות, נפגע קשות. נראה כי הוא יצא מכלל פעולה וכי כ-15,000 הצנטריפוגות הפעילות שהיו במתקן נהרסו לחלוטין.
• מתקן ההעשרה התת-קרקעי פורדו, שבו הותקנו צנטריפוגות מתקדמות ובוצעה העשרה לרמה של 60%, נפגע אף הוא קשות באמצעות שש פצצות אמריקאיות.
• המרכז לטכנולוגיה גרעינית באספהאן נפגע קשות וככל הנראה יצא מכלל פעולה. המרכז שימש להמרת תרכובות אורניום מ"עוגה צהובה" לגז UF6 – חומר הגלם הנדרש לתהליך ההעשרה, ולהמרה חוזרת מ-6UF לאורניום מתכתי, המשמש ליצירת ליבת ביקוע לנשק הגרעיני.

בשורה התחתונה, רוב הצנטריפוגות הפעילות הושמדו ככל הנראה וכן נפגעו יכולות ייצור הצנטריפוגות (אף כי לא הידע והניסיון הרבים בתחום זה). עם זאת, אין ספק שנותרו בידי איראן לפחות כמה מאות צנטריפוגות, ביניהן אלה שיוצרו אך טרם הותקנו בשני מתקני ההעשרה טרם המלחמה. יודגש כי החל מפברואר 2021 איראן לא אפשרה פיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) על ייצור או אחסון צנטריפוגות.

מאגר החומר המועשר: לא ברור האם 408 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 60%, שהיו ברשות איראן טרם המלחמה, הוצאו מהאתרים המוצהרים, פוזרו והועברו למקומות מסתור או נותרו באתר אחד או יותר שנפגעו בתקיפות, וכן מה היכולת להשתמש  ולו בחלק ממנו. יתר על כן, יש להניח כי נותרו כמויות נוספות של אורניום מועשר לרמות נמוכות יותר. בכיר ישראלי העריך בריאיון לניו-יורק טיימס, כי לפחות חלק מהחומר הבקיע שרד את התקיפות אך נקבר מתחת לנטנז ולפורדו וכי "שום דבר לא הוזז". הוא הביע ביטחון שכל ניסיון איראני לחלץ את האורניום יתגלה בסבירות גבוהה, מה שיוביל לתקיפה נוספת.

כור המים הכבדים באראכ נפגע קשות. תקיפת הכור, שנועד לשמש להפקת פלוטוניום ברמה צבאית לשימוש עבור נשק גרעיני, נועדה למנוע את האפשרות להשיבו למסלול צבאי בעתיד.

לא ברורה השפעת המלחמה על ההתקדמות בייצור מנגנון הנפץ. במהלך המלחמה הותקפו מספר מתקנים הקשורים לפרויקט ההנשקה, כלומר תכנון ראש הקרב הגרעיני, לרבות המתחם בפארצ'ין ומטה SPND (Organization of Defensive Innovation and Research) בטהראן, אך לא ברורה מידת הנזק. פגיעה בשלב אחד בתוכניות ההסבה לנשק עשויה לשבש את השרשרת כולה, אך לא ברור בכמה זמן עיכוב מדובר.

חיסולם של למעלה מעשרה מדעני הגרעין: לסיכולם הממוקד של מומחים מובילים בתחומים הרלוונטיים לנשק גרעיני, ששימשו מוקדי ידע בתחומים הקשורים להנשקה, יש השפעה משמעותית על הידע הגרעיני בתחומים ספציפיים וייתכן שגם על היכולת לגיוס עתידי של מדעני גרעין לתוכנית הנשק (אף כי תיתכן נכונות ומוטיבציה מצד מדענים להתגייס לשירות המשטר ותוכנית הגרעין מהטעם של מחויבות למשטר או למדינה). קיימת כנראה עתודה של כוח אדם בתחומים הרלוונטיים, שיכולים לשמש תחליף עבור המדענים שסוכלו, אך ניתן להעריך כי הם נעדרי ניסיון ומומחיות דומים. גם הפגיעה בארכיון הגרעין בטהראן עשויה להוות גורם משבש משמעותי בתחום הידע הגרעיני.

תוכנית הגרעין ומקומה באסטרטגיה האיראנית

הרצון להבטיח את שרידות המשטר מפני איומים מבית ומחוץ מהווה יעד ראשון במעלה של הרפובליקה האסלאמית ומעצב מרכזי של תפיסת הביטחון שלה, המושפעת מצידה על ידי תפיסת איום זו ומבקשת לוודא כי לא מתפתח איום משמעותי על גבולותיה, על לכידותה הטריטוריאלית, על ריבונותה ועל ביטחונה הלאומי.

כרוב הרכיבים האחרים של עוצמתה האסטרטגית של איראן, גם ראשיתה של תוכנית הגרעין בתקופת השאה. לאחר המהפכה האסלאמית הוקפאה תוכנית הגרעין על פי הוראתו של מנהיג המהפכה ח'ומיני, שכן היא נגדה את תפיסתו את רוח האסלאם. ואולם, מלחמת איראן-עיראק הניעה את המשטר האיראני במחצית שנות ה-80 לחדש את תוכנית הגרעין על רקע המכה הקשה שספגה איראן במלחמה והשימוש נגדה מצד המשטר העיראקי בנשק כימי ובטילים.

בכירים איראנים שבו והצהירו במשך שנים כי איראן אינה מפתחת נשק גרעיני ולעולם לא תנסה לפתחו, משום שאינה מאמינה בתועלת שבו ומכיוון שבעיני מנהיג איראן הנשק הגרעיני אסור מבחינה הלכתית. עם זאת, המנהיג עלי ח'אמנהאי לא שינה מעולם את תפיסתו הגורסת כי יכולת סף גרעינית צבאית תספק לאיראן הרתעה יעילה נגד אויביה ומשמשת, לפיכך, תעודת ביטוח הכרחית להמשך שרידותו של המשטר. ח'אמנהאי גם לא נסוג מעמדתו שלפיה תוכנית הגרעין היא רק תירוץ בידי המערב, שנועד ללחוץ על איראן, לבודדה ולהחלישה כדי להכשיר את הקרקע למימוש היעד האסטרטגי המרכזי: שינוי המשטר האסלאמי. זאת ועוד, הסכמתו של מנהיג לוב לשעבר מועמר קדאפי לפרק את תוכנית הגרעין של ארצו ב-2003, שלא מנעה בסופו של דבר את הפלתו בסיוע מדינות המערב, הוצגה על ידי ח'אמנהאי כעדות לצדקת דרכה של איראן המסרבת להיכנע לדרישות המערב בתמורה להטבות המערביות. גם הפער בין החסינות שממנה נהנית צפון קוריאה הגרעינית לבין גורלו של סדאם חוסיין, שלא החזיק נשק כזה, נתפס בעיני איראן כהוכחה לחיוניותו של נשק גרעיני, לצד נכסים אסטרטגיים נוספים, ובראשם מערך הטילים ארוכי הטווח שברשותה. עם זאת, ההנהגה האיראנית נמנעה מהחלטה לפרוץ קדימה לנשק גרעיני על בסיס הערכה כי החלטה כזו עלולה לגרור את איראן לעימות צבאי עם ישראל, וחמור מכך – עם ארצות הברית. איראן העדיפה אפוא התקדמות במסלול הגרעיני בדרך הבטוחה ביותר על פני הדרך המהירה ביותר.

ההתפתחויות האזוריות, שהתחוללו מאז פרוץ המלחמה ברצועת עזה, הציבו בפני הרפובליקה האסלאמית אתגרים ביטחוניים גוברים ועוררו ספקות ביחס לתקפותה של תפיסת הביטחון שלה, ובמיוחד ליעילותם של שניים מרכיבי ההרתעה שלה: תפיסת השלוחים והיכולות הצבאיות האסטרטגיות שברשותה (טילים בליסטיים וכטב"מים). קריסת "רשת השלוחים" וחוסר הצלחתה של איראן להרתיע את ישראל באמצעות מערך הטילים האסטרטגיים הגבירו את הספקות בנוגע ליכולתה לספק מענה יעיל לעליונותה הצבאית של ישראל ולהרתיע אותה מהמשך פעילותה נגד איראן.

בעקבות כך, רבו הקולות באיראן, שגרסו כי יש צורך בשיפור יכולת ההרתעה גם באמצעות שינוי הדוקטרינה הגרעינית ובחינת האפשרות לפריצה לנשק גרעיני, שתספק את "תעודת הביטוח" האולטימטיבית מול ישראל וארצות הברית. על רקע המשך מאמציה של איראן להתקדם ולהתבסס בסף הגרעיני, וייתכן שאף לקדם מהלכים שנועדו לקצר את זמן הפריצה לנשק גרעיני, קראו בכירים איראניים לבחון מחדש את אסטרטגיית הגרעין ולא להסתפק עוד במעמדה כמדינת סף. כך, למשל, באוקטובר 2024 שלחו מספר עשרות חברי פרלמנט איראנים מכתב רשמי למועצה העליונה לביטחון לאומי, בקריאה לשנות את דוקטרינת ההגנה של הרפובליקה האסלאמית בנוגע לתוכנית הגרעינית. ב-26 באוקטובר הצהיר יושב ראש המועצה האסטרטגית למדיניות חוץ, כמאל ח'ראזי, כי טהראן עשויה להגדיל את טווח הטילים הבליסטיים שלה וכי שינוי דוקטרינת הגרעין עדיין על הפרק אם איראן תהיה חשופה לאיום קיומי. הוא הדגיש כי בידי איראן היכולות הטכניות הדרושות לייצור נשק גרעיני וכי דעתו של המנהיג הוא הדבר היחיד שמונע זאת. עד לפרוץ המלחמה עם ישראל לא התקבלה אינדיקציה להחלטה מצד ההנהגה האיראנית בראשות ח'אמנהאי לשנות את אסטרטגיית הגרעין ולפרוץ קדימה לנשק גרעיני. ואולם, הקולות הפומביים שנשמעו באיראן (והתגברו בעקבות המלחמה) בתמיכה בבחינה מחודשת של האסטרטגיה הגרעינית מעידים על אודות דיון המתנהל בעניין זה גם במסדרונות השלטון בטהראן ועל התגברות הקולות המצדדים בפריצה לנשק גרעיני.

החלופות שבידי איראן

ניתן להניח, שבשלב זה איראן עצמה טרם השלימה את תהליך ה-BDA והיא מנסה להבין מה איבדה ומה נותר מיכולותיה, ולכן לא תמהר להכריע בנוגע לדרכי הפעולה האפשריות מבחינתה. יתר על כן, קבלת החלטות באיראן היא תהליך מסודר ועשויה להימשך זמן רב. בכל מקרה, ניתן להעריך כי המוטיבציה האיראנית להשיג נשק גרעיני גברה לאור לקחי המלחמה, שהמחישה ביתר שאת את כישלון תפיסת ההרתעה שלה מול ישראל וארצות הברית. בפני ההנהגה האיראנית מספר חלופות מרכזיות:

• ויתור על תוכנית הגרעין (בדגש על תשתית ההעשרה) על בסיס הערכה כי הגרעין הפך מנכס לנטל. הסבירות להתממשות תרחיש זה נמוכה ביותר, משום שהוא סותר את תפיסת ההנהגה האיראנית, הרואה בתוכנית הגרעין לא רק זכות טבעית אלא תעודת ביטוח לשרידות המשטר. תפיסה זו התקיימה עוד טרם המלחמה והתחזקה, ככל הנראה, אף יותר בעקבותיה. באיראן גוברים הקולות הגורסים כי אילו איראן הייתה מחזיקה בנשק גרעיני, בדומה לצפון קוריאה, היא לא הייתה חשופה לתקיפות צבאיות מצד ישראל וארצות הברית.
• נכונות להסכם גרעין חדש. יצוין כי אין כלל וודאות שאיראן מעוניינת בשלב זה לשוב למסגרת הסדרית, במיוחד לא לכזו שתדרוש ממנה ויתורים הנתפסים בטהראן ככניעה לתכתיבים אמריקאיים, ובראשם – שלילת יכולת העשרה בשטחה. יתרה מכך, ספק אם איראן תסכים למנגנון פיקוח חודרני מצד סבא"א, שאותה מאשימים בכירים איראניים בשיתוף פעולה עם ישראל וארצות הברית ובהכשרת הקרקע לתקיפות באיראן. ספק אם ברצונו של מנהיג איראן, ח'אמנהאי, לשוב למשא ומתן עם הממשל האמריקאי, שבראייתו רימה אותו והוכיח שוב שלא ניתן לסמוך עליו. עם זאת, ח'אמנהאי עשוי להסכים לחידוש המשא ומתן ואף להסדרה מדינית בתנאים מסוימים כדי להסיר מאיראן איומים צבאיים מיידיים, לספק לה תמורות כלכליות מרחיקות לכת באמצעות הקלה משמעותית בסנקציות ושחרור נכסים איראנים מוקפאים בחו"ל ואולי גם להרוויח זמן, ייתכן עד לתום כהונת הנשיא טראמפ. תרחיש מסוכן במיוחד הוא בחירה איראנית באופציה מדינית דיפלומטית כתחבולה, שתכליתה להסוות התקדמות במקביל במסלול חשאי לפצצה (המודל הצפון-קוריאני).
• שיקום מחודש ואיטי של איראן כמדינת סף גרעינית (ללא הסכם וללא פריצה לנשק), ייתכן תוך ניסיון לשמור על עמימות גרעינית באמצעות מגבלות משמעותיות על פיקוח סבא"א או אף פרישה מה-NPT. באיראן מתנהל מאז סיום המלחמה דיון ציבורי סביב האפשרות לאמץ מדיניות של עמימות גרעינית תוך הימנעות מהעברת מידע רשמי על יכולותיה הגרעיניות. בדומה לנושאים שנויים במחלוקת אחרים, גם סוגיה זו מעוררת מחלוקת פנימית בין חוגים שמרניים לחוגים פרגמטיים יותר. חוגים שמרנים ורדיקליים סבורים כי עמימות יכולה לשמש קלף מיקוח ואמצעי לחץ במשא ומתן ולעורר ספק בקרב אויביה של איראן לגבי יכולותיה הגרעיניות באופן שיחזק את ההרתעה האיראנית. לעומתם, בקרב החוגים המתונים יותר נשמעים קולות המזהירים כי מדיניות של עמימות גרעינית עלולה להוביל להחרפת הסנקציות הכלכליות ואף לחידוש המלחמה. הם גם סבורים שאין בידי איראן היכולת להתגבר על יכולותיהם המודיעיניות של אויביה, המאפשרות להם לפקח על התקדמותה הגרעינית.
• פריצה לנשק גרעיני במסלול חשאי. נראה כי המוטיבציה להשיג נשק גרעיני גברה בעקבות המלחמה. החלטה לפרוץ לנשק נותרה מסוכנת לנוכח האפשרות לתגובה צבאית נוספת מצד ישראל או ארצות הברית, החדירה המודיעינית המערבית המוכחת לתוכנית הגרעין ונחישותה של ישראל (וייתכן גם של ארצות הברית) לשוב ולהשתמש בכוח (ייתכן עד כדי איום על עצם שרידות המשטר) כדי למנוע מאיראן שיקום התשתיות הגרעיניות, ועל אחת כמה וכמה פריצה לנשק. עם זאת, המשטר האיראני כבר הפגין הערכות חסר בנוגע לכוונותיהן וליכולותיהן של ישראל וארצות הברית (בתקיפות על ישראל באפריל ובאוקטובר 2024 ובנקיטת סחבת במשא ומתן עם ארצות הברית) והוא עשוי לטעות גם בעתיד.

ניתן להניח, שאיראן לא תנסה לשקם את מתקני ההעשרה שנפגעו בתקיפה. עם זאת, היא עשויה להעשיר אורניום לרמה צבאית של 90% באתר חשאי. העשרה כזו אינה מחייבת יותר מקסקדה אחת או לכל היותר שתי קסקדות של צנטריפוגות מתקדמות (בין 100 ל-200). היא עשויה להתבצע בתוך מספר שבועות, במיוחד אם איראן תבחר בתוכנית חירום מואצת (crash program) ואם היא הכינה מראש מתקן חשאי או מספר מתקנים קטנים מפוזרים ברחבי איראן.

איראן תוכל לבצע גם המרה חוזרת לאורניום מתכתי באתרים חלופיים (למשל מעבדות כימיות באוניברסיטאות או מפעלים כימיים) וייתכן שתשתית לאתרים כאלה כבר הוכנה מראש. אם התהליך יבוצע בחופזה ובחשאי וללא מגבלות בטיחות, הוא עשוי להימשך מספר חודשים לכל היותר. אתגר מרכזי יהיה לשנע את החומר הבקיע שנותר למתקנים המאפשרים המרה חוזרת.

פריצה לנשק גרעיני עשויה להיות מורכבת יותר. לא ברור מה הסטטוס שאליו הגיעה איראן ערב המלחמה בהרכבת מנגנון הנפץ, אך ברור שהושגה התקדמות ניכרת במאמצי ההנשקה וכי בידי איראן הידע הדרוש לשם כך. ניתן להעריך כי יש ביכולתה להרכיב מנגנון נפץ פשוט יחסית מסוג Gun-type, אף כי מנגנון כזה מחייב כמות חומר בקיע רבה יותר בהשוואה למנגנון גרעיני מסוגimplosion  ולא ברור עד כמה איראן רחוקה מיכולת ייצורו. בנוסף, מתקן כזה אינו מתאים לשיגור באמצעות טיל בליסטי ומחייב מפציץ אסטרטגי גדול. לפיכך, הוא עשוי לשמש אמצעי הרתעה להקרנת עוצמה גרעינית במסגרת ניסוי ולא להוות איום מבצעי ישיר על ישראל. גם בהקשר זה, יש להניח כי איראן עלולה לבחור בנתיב מהיר (גם אם פחות בטוח ומסודר בהשוואה לתהליכים המקובלים במערב). בכל מקרה, יכולת מבצעית מלאה (טילים בליסטיים נושאי ראש נפץ גרעיני) אינה אפשרית בטווח הקצר ויכולת נשיאה של פצצה גרעינית שלא על גבי טילים מסוכנת ומוגבלת מאוד.

אומנם קיימת אפשרות עקרונית להעברת מערכת נשק גרעינית מוכנה מצפון קוריאה (או מפקיסטאן) לאיראן, אך להערכתנו, סבירות התממשותו של תרחיש כזה,  המנוגד לתפיסה האיראנית הדוגלת בהישענות עצמית במיוחד ביחס ליכולות אסטרטגיות, נמוכה מאוד. איראן עלולה לפתח גם מערכות נשק גרעיני לצורך מהלומה אלקטרומגנטית. מאחר שמדובר בנשק שאינו קטלני, הוא גם אינו עומד בסתירה לפסק ההלכה של מנהיג איראן האוסר לכאורה על ייצור נשק גרעיני.

התכלית האסטרטגית

מניעת נשק גרעיני בידי איראן הייתה ונותרה גם לאחר המלחמה היעד המרכזי לשימור ולביצור הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. ישראל אינה יכולה להשלים עם נשק גרעיני בידי משטר רדיקלי החותר להשמדתה. לאור הצלחות המלחמה, נדרשת תכלית אסטרטגית שמהותה שלילת יכולתה של איראן לפתח נשק גרעיני בין אם באמצעות הסדרה, שתשלול ממנה את היכולת לפתח נשק גרעיני, ואו באמצעות אכיפה בכוח (באמצעים צבאיים או חשאיים), שתמנע כל מאמץ איראני מחודש לשקם את תוכנית הגרעין, ועל אחת כמה וכמה לפרוץ לנשק גרעיני. זאת, תוך שימור היכולת להמשיך במערכה כוללת מול איראן להחלשת המשטר, להגבלת פעילותו האזורית המזיקה ולהגבלת יכולות הטילים שברשותו.

היערכות למספר תרחישים רב, כפי שתוארו לעיל, מחייבת גיוון כלים ויכולות. דווקא בשלב ראשוני לאחר תקיפה, אנו נדרשים למקד את המאמץ ביצירת יכולות, שעשויות לאפשר גיוון החלופות האסטרטגיות שיפורטו בהמשך.

כלים אופרטיביים נדרשים אל מול תוכנית הגרעין האיראנית

• יכולות איסוף ומודיעין המאפשרות זיהוי התקדמות איראנית במסלול גרעין חשאי.
• גיוון והרחבה של יכולת הפעולה החשאית לצורך חדירה לאיראן, שתאפשר חבלה והשמדה של יכולות תעשייתיות בפרויקט הגרעין.
• יכולת תקיפה עצמאית ישראלית באמצעי לחימה המאפשרים חדירה עמוקה למרחב תת-קרקעי עמוק להשמדת מתקנים תת קרקעיים.
• העמקת יכולת אמצעי הלחימה הישראלים לחדור את מערך ההגנה האווירית האיראני לנוכח השיפורים הצפויים בו בעקבות הפקת לקחים מצד איראן. זאת, מבלי לוותר על שיתוף הפעולה עם ארצות הברית והיכולת לפעול תוך סיוע אמריקני.
• איתור סיוע חיצוני לשיקום יכולות הגרעין של איראן ומניעתו באמצעים ישראלים, תוך שיתוף פעולה עם הקהילה הבינלאומית.
• שיפור יכולות ישראל להתריע ולסכל מאמצי פח״ע תחת ההנחה כי גברה הסבירות של איום בטרור בלתי-קונבנציונלי במסגרת תגובה איראנית.

חלופות אסטרטגיות

1.  הסכם גרעין טוב (יתרונותיו וחסרונותיו יפורטו בהמשך).
2. מתקפת מנע רחבת היקף: מערכה ישראלית-אמריקאית משותפת להשמדת יתר הנכסים שטרם הושמדו באיראן ולערעור יסודות המשטר, לרבות שילוב אפשרי של פעולות קרקעיות.
3. מציאות לא-הסכמית והגברת הלחץ הבינלאומי כגד הרפובליקה האסלאמית לשם החלשתה ובידודה.

המלצות לישראל

טרם המלחמה, הבחירה שעמדה בפני ישראל הייתה בין תמיכה במאמצי ההסדרה המדינית בין איראן לארצות הברית לבין שימוש באופציה צבאית. משעה שהושגה הכרעה בעניין זה לטובת תקיפה צבאית, נדרשת מדיניות ישראלית, שתאזן בין חתירה למסגרת הסכמית מגבילה, הכוללת פיקוח הדוק של סבא"א, לבין שימור יכולת אכיפה והתערבות לצורך שיבוש כל ניסיון לפריצה לנשק גרעיני.

מאחר שתהליך הלמידה והפקת הלקחים באיראן נמצא בראשיתו, יש לאמץ הנחות יסוד מחמירות ביחס להחלטות שיתקבלו על ידי הצמרת האיראנית (המובלת בידי גורמים שמרנים ורדיקליים) בשבועות ובחודשים הקרובים. יתר על כן, איראן צפויה להפיק לקחים גם ביחס ליכולות הישראליות שהופגנו במהלך המלחמה ולשפר את מערכות הנשק שלה, ייתכן בסיוע חיצוני, בדגש על סין. איראן צפויה לגבש אסטרטגיה חדשה המבוססת על הקרנת עוצמה לצורך הרתעה, לרבות בתחום הגרעיני. לאור זאת, על ישראל לגבש יכולת פעולה גמישה תוך הפעלת כלים מגוונים בהתאם לנסיבות המשתנות, להחלטות שיתקבלו בטהראן ולשינויים האפשריים באסטרטגיה האיראנית.

אפשרות מס׳ 1: הסכם מדיני.

• הסכם, שתלוי בעיקר בהחלטות שיתקבלו בשבועות הקרובים בוושינגטון ובטהראן, הוא כנראה הדרך היחידה לאפשר את חידוש פיקוח סבא"א ואף לשפר אותו בהשוואה להסכם הגרעין מ-2015. בידי פקחי סבא"א הניסיון, המומחיות והיכולת (גם אם לא הרמטית) לנסות ולגלות מה עלה בגורלו של החומר הבקיע שהיה בידי איראן טרם המלחמה ולשים את ידם על החומר שנותר. בהיעדר הסכם, יהיה צורך להתבסס באופן בלעדי על מודיעין. בנוסף, מנגנון הפיקוח של סבא"א יאפשר חותמת הכשר פוליטית ולגיטימציה לתקיפה נוספת בתרחיש של סירוב איראני לספק לפקחים גישה לאתרים חשודים. כמו כן, הסכם גרעין (בהנחה שאינו משמש להונאה איראנית לשם התקדמות במסלול צבאי חשאי), מקבע את מחויבות הקהילה הבינלאומית (ובראשה ארצות הברית) למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני לטווח ארוך ועשוי לקנות זמן עד הבשלתם של תהליכי שינוי פוליטיים פנימיים באיראן, או לכל הפחות עד מותו של מנהיג איראן ח'אמנהאי בן ה-86.
• התקיפות באיראן עשויות לסלול את הדרך להסדרת תוכניתה הגרעינית בתנאים משופרים מבחינת ישראל וארצות הברית. ספק רב אם איראן תוותר על זכותה להעשיר אורניום (לרמה נמוכה של 3.67%) בשטחה גם בתנאים החדשים. עם זאת, הוצאתם מפעולה של מתקני ההעשרה שלה עשויה לעודד את טהראן להסכים לפתרון יצירתי (למשל רעיון הקונסורציום הגרעיני האזורי), שיגשר בין עמדת ארצות הברית, השוללת העשרה בשטח איראן, לעמדת איראן.
• מאידך גיסא, הסכם כשלעצמו אינו מבטיח את יישומו בידי איראן לאורך זמן ועל אחת כמה וכמה לא ימנע התקדמות במסלול חשאי תוך שימוש ביכולות שיוריות שנותרו בידי איראן. זאת ועוד, הסכם שצפוי להביא להסרה (או הקלה משמעותית) של הסנקציות הכלכליות יעניק חבל הצלה למשטר וישפר את יכולותיו להמשיך בפעילויותיו השליליות במגוון תחומים. הוא עשוי גם להגביל את חופש הפעולה הישראלי מול איראן, אלא אם זה יישמר במסגרת הבנות בלתי-רשמיות בין ישראל לארצות הברית. בנוסף, התקיפות הצבאיות צפויות להקשות על יכולות סבא"א לבצע "מאזן חומרים" יעיל לשם איתור החומר הבקיע שנותר באיראן וספק אם איראן תסכים למנגנון פיקוח חודרני של סבא"א גם בתרחיש של הסדרה מדינית. לפיכך, קיימים יתרונות עבור ישראל גם במציאות שאינה הסדרית ובתנאי שיתאפשר פיקוח הדוק גם בהעדר הסכם (מתוקף מחויבות איראן ל-NPT) ויכולת אכיפה ישראלית.
• מבחינת ישראל, הסכם גרעין חדש מחייב מרחק של כשנה לפחות מפריצה קדימה כדי לאפשר לה להתערב צבאית, פיקוח חודרני והדוק (לרבות אשרור איראני של הפרוטוקול הנוסף במסגרת ה-NPT, הרחבת סמכויות סבא"א ופתרון העמימות הקיימת בהסכם הגרעין מ-2015 בנוגע לסעיפים העוסקים בפיקוח במתקן צבאי חשוד) וללא הגבלת זמן ("סעיפי שקיעה") או לכל הפחות עם אפשרות להאריך את תוקף המגבלות על תוכנית הגרעין בתום תקופת זמן שתיקבע. כן, יש צורך בהגברת האכיפה והפיקוח על רכיבים פוטנציאליים של הנשקה הנכללים בסעיף T בהסכם הגרעין מ-2015, ובכלל זה פעילויות ספציפיות הרלוונטיות לפיתוח ראש נפץ גרעיני, למשל: איסור על הפקת אורניום מתכתי, פעולות הנוגעות לפיתוח ולשימוש במודלים ממוחשבים העשויים לשמש למחקר ולפיתוח של נשק גרעיני וניסויים ב"הדק ניוטרונים", רכיב קריטי המשמש מרעום בפצצת גרעין.

אפשרות 2: יוזמה התקפית מול איראן.

תקיפה באיראן תיתכן תחת ההיגיון של פעולת מנע. כלומר, בתרחיש שבו ישראל מזהה איום מיידי או בהינתן ניצול הזדמנות, יש לתכנן מערכה נוספת, שתתבסס על לקחי שני הצדדים ממלחמת "עם כלביא". בשלב זה, מוקדם לדון בשיטת הפעולה של מערכה כזו וממילא לא נכון לנהל דיון פומבי בסוגיה זו. עם זאת, ניתן להניח כי המערכה תתבסס על מספר עקרונות בסיסיים:

• תיאום עמוק עם ארצות הברית.
• הפתעות טכנולוגיות ומודיעיניות.
• פתיחה בהפתעה.
• השמדת יכולות צבאיות לשם שלילת יכולת הפעולה של איראן מול העורף הישראלי ויכולות ההגנה האווירית האיראנית.
• תקיפת מטרות לערעור יסודות המשטר (בהתבסס על תחקור עומק של הפעולה הישראלית בהקשר זה במערכה הקודמת).

אפשרות 3: העדר תקיפה והעדר הסכם תוך זחילה איראנית חזרה לסף הגרעיני מתחת לסף התגובה הישראלית.

• בין אם יושג הסכם ובין אם לאו, ישראל צריכה לפתח ולשמר יכולת אכיפה והתערבות לשיבוש פריצה לגרעין צבאי. יכולת כזו (תקיפות קינטיות לצד פעילויות סיכול חשאיות, בעדיפות לאכיפה מתחת לסף התגובה האיראנית) מצריכה מודיעין איכותי, הפעלת יכולות מבצעיות מתמשכות ותיאום ושיתוף פעולה נמשכים עם ארצות הברית. בכל מקרה, נדרש בירור מודיעיני מעמיק בנוגע ל-408 הק"ג של החומר הבקיע, לצד איסוף מודיעין באמצעים שונים לשם איתור כל פעילות שנועדה להעשיר אורניום ל-90%, לבצע המרה לאורניום מתכתי ולפרוץ לנשק. חלק מהפעולות הללו צפויות להשאיר אחריהן "סימנים מעידים", אך יש לצאת מנקודת הנחה שהיכולת לזהותן באמצעים מודיעיניים אינה הרמטית. לא ניתן להעריך בוודאות שהיכולות המודיעיניות והאופרטיביות המרשימות שהופגנו במהלך המלחמה יישמרו גם בעתיד, במיוחד לאור ההערכה שאיראן תפיק לקחים מהתקיפה, תגבש הבנה עמוקה יותר של יכולות התקיפה מצד ישראל וארצות הברית ותשפר את מערכי ההתגוננות וההסתרה שלה אל מול האיום הצבאי.
• יתר על כן, אכיפה עלולה להביא לחידוש הלחימה ואף לגרור את ישראל למלחמת התשה ממושכת, שתציב מגבלות משמעויות על שגרת החיים במדינה. זאת ועוד, לא ברור האם התיאום ההדוק עם ארצות הברית יישמר לאורך זמן והאם העמדה האמריקאית בנוגע לחופש הפעולה הישראלי תיוותר בעינה לנוכח שינויים פוליטיים אפשריים בארצות הברית בשנים הקרובות או תמורות בסדרי העדיפויות האמריקאיים בזירה הבינלאומית.
• בכל מקרה, יש לבסס איום אמין על עצם שרידותו של המשטר, שירתיע את איראן מפעילויות שיש בהן כדי להתקדם לעבר נשק גרעיני. ניתן לנסות להרתיע את איראן מהחלטה לשקם את תוכנית הגרעין – ובמיוחד לפרוץ לנשק – אם יובהר לה כי מהלך כזה יוביל בהכרח לתקיפת מטרות תשתית, מטרות צבאיות וסמלי משטר, שעלולה לסכן את עצם יציבותו של המשטר. יש להבהיר לשלטונות איראן כי ישראל (ובשאיפה גם ארצות הברית) לא תאפשר למשטר איראני, המחזיק בנשק גרעיני, להתקיים וכי העוצמה, שהופנתה במהלך המלחמה בעיקר כלפי תוכנית הגרעין והטילים, תופנה – בהינתן פריצה לנשק – כלפי נכסים ותשתיות קריטיות של המשטר. עם זאת, ההחלטה האיראנית תלויה בשיקולים שונים, ובכלל זה הערכתה את יכולתה שלה לשקם את התוכנית בלי שהמאמץ יתגלה ואת נחישותן של ישראל וארצות הברית לשוב ולתקוף לאורך זמן.
• יש להמשיך ולהפעיל לחץ מדיני וכלכלי בינלאומי על איראן (גם בהינתן מציאות הסדרית) כדי להחליש את המשטר, לבודד את הרפובליקה האסלאמית ולהתישה כלכלית ודיפלומטית. זאת, תוך התייחסות לכלל הסוגיות שבהקשרן איראן מהווה אתגר לקהילה הבינלאומית (תוכנית הטילים, פעילותה האזורית, מעורבותה בטרור, פעילות השפעה איראנית ברשתות, הפרת זכויות אדם). בהקשר זה, ובהיעדר הסדרה מדינית בשבועות הקרובים, יש לעודד את בריטניה, צרפת וגרמניה להפעיל את מנגנון הסנאפבק עד מועד פקיעתו באוקטובר 2025, במיוחד לנוכח העובדה כי החשש מתגובה איראנית בתחום הגרעין (למשל העשרת אורניום ל-90%) הפך בלתי רלוונטי לנוכח תוצאות המלחמה וכי פרישה איראנית מה-NPT עלולה לסכן את המשטר האיראני בעת הנוכחית אף יותר מאשר בעבר.

מסקנות מסכמות:

1. ארצות הברית היא שחקן מפתח בכל תרחיש. לפיכך, נדרשת התייחסות מצד ישראל ללוח הזמנים הפוליטי בארצות הברית, ובכלל זה בחירות אמצע הכהונה ב-2026 והבחירות לנשיאות ב-2028, בכל פתרון עתידי. לצד זאת, יש להפעיל כלים תודעתיים כדי לשנות את התפיסה הרווחת באיראן מאז המלחמה, הרואה בישראל פרוקסי של ארצות הברית ושל המערב, שבראיית ההנהגה האיראנית נמצא בתהליכי שקיעה.
2. שימור/חתירה למסגרת הסכמית המגבילה את איראן ומאפשרת פיקוח הדוק לצד שימור לגיטימציה לפעולה הם אינטרס ישראלי, אך יש לעמוד על הקווים האדומים של ישראל כפי שפורטו לעיל.
3. יש לפעול דיפלומטית מול גרמניה, צרפת ובריטניה במטרה להביא לנסיגתן מהסכם הגרעין ולהפעיל את מנגנון הסנאפבק לפני מועד פקיעת הסמכות לעשות זאת.
4. פיתוח יכולות אכיפה (יכולות מודיעין ומבצעים) לפעולה חשוב יותר בטווח הקצר מהחלטה על אסטרטגיה אחת ארוכת טווח לישראל. זאת, משום שהמערכת של האויב נמצאת בתהליכי שינוי ועדיין מוקדם לנסח אסטרטגיית התערבות במערכת שטרם התייצבה. המתח המרכזי של עיצוב האסטרטגיה הוא בין אכיפה להסדרה ויש לבנות את היכולת שתאפשר גמישות למקבלי ההחלטות ולהפעיל כלים מגוונים במקביל.