"באוגוסט 2005 פינתה ממשלת ישראל, במהלך כואב וטראומטי, 1,940 משפחות של אזרחים ישראלים, כ-9,000 נפש מ-22 יישובים בחבל עזה ומארבעה יישובים בצפון השומרון." כך נכתב בפתח דוח ועדת החקירה הממלכתית, בראשות השופט אליהו מצא, בנושא "טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון" (יוני 2010). ברצועה היו 21 ישובים יהודיים. אם כך, מיהו הישוב ה-22 שפונה בהתנתקות?

הישוב ה-22, אותו מנתה הועדה, הינו הכפר דהניה, הסמוך לרפיח ברצועה. מדובר בישוב מוסלמי שהוקם באפריל 1975 בידי מדינת ישראל, ונהרס על ידה באוגוסט 2005 במסגרת "התנתקות". לפי דוח ועדת החקירה: "ביישוב שיכנה ישראל בדואים שהגיעו בשנות השבעים מחצי-האי סיני ושמרו על קשרים עם ישראל"; "גם תושביו של כפר זה - שחלקם היו בעלי אזרחות או תושבות קבע ישראלית - פונו במסגרת ההתנתקות וקיבלו פיצויים מממשלת ישראל", ועל כן הוא נכלל ברשימת הישובים המפונים.

סיפרו של הכפר דהניה
הכפר דהניה הוקם בשנת 1975 על ידי ישראל בעבור בדואים שפונו מפתחת רפיח בסיני (חבל ימית), ואשר שקיבלו מהמדינה כ- 180 חלקות אדמה ברצועת עזה, כפיצוי על הפינוי.

בשנת 1976, באירוע לרגל שנה להקמת היישוב, דווח מהשטח: "במעמד בעלי השמחה - בדואים ובני משפחותיהם, אנשי ממשל ואורחים רבים, נערכה חגיגה מרהיבה בנוסח המזרח... כשדגלי ישראל מתנופפים סביב". "תודות להדרכת גופים ממשלתיים ושקדנותם של המתיישבים הוכתר הניסיון הנועז של העברת שבט נודד לעבודה חקלאית אינטנסיבית חדשנית בהצלחה מפתיעה, עד כדי תחרות עם ישובים ישראלים שכנים" (מ. עין-רואי, עיתון "דבר", 2 דצמבר 1976).

מדינת ישראל לקחה את הפרויקט ברצינות. ביוני 1978, בטקס חנוכה נוסף שהתקיים בישוב, היו בו כבר 79 בתי מגורים גמורים, שתוכננו לפי טעמם של הבדואים: בתים דו-משפחתיים עם חומת חצר גבוהה, חשמל ומים זורמים. בנוסף היו בישוב בית-ספר ומרפאה. דני צדקני, כתב העיתון "דבר" בדרום, שדיווח על כך, הצביע גם על "פתח לפרדוקס": הכיצד מועברים בדואים מחבל-ימית ל"שטחנו", כאשר החבל עשוי להיות מועבר למצרים בהסכם שלום ("דבר", 27 יוני 1978). סביר שצדקני, כמו גם ישראליים אחרים ותושבי המקום, לא תארו לעצמם שגם הישוב הזה עתיד להיות רק תחנת ביניים אחת בתלאותיהם של תושביו. זאת, בדומה לגורל תושבים יהודים מחבל ימית, שעברו לגוש קטיף ברצועה, ופונו אף הם בפעם השנייה בהתנתקות. כך למשל, בשנת 1979, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, דרשו בדואים מדהניה להשיבם אל אדמותיהם בסיני, בטרם יועברו האדמות לדי המצרים במסגרת הסכם השלום.

בשנות השמונים והתשעים שוכנו בדהניה בנוסף על המשפחות המקוריות, גם משפחות של סייענים, חלקם בדואים מסיני ואחרים פלסטינים מיו"ש (חלקם שהו במקום רק באופן זמני). פעילות זו תרמה לתדמיתו השלילית של היישוב בעיני הפלסטינים, שנתפס כישוב של משתפי פעולה עם ישראל.

היישוב דהניה נכלל בתוכנית ההתנתקות. בעתירה שהגישו תושבי הכפר לבג"ץ ביוני 2005, לפני ההתנתקות, דרשו התושבים בין היתר להקים ישוב קבע בישראל, דבר שאמור היה להקל עליהם מבחנה פסיכולוגית וחברתית. בפסק דין מאוקטובר 2008, דחה בג"ץ את העתירה "מסיבות הנוגעות לאפשרויות של המדינה להקצות ישוב קבע לקבוצה מיוחדת זו שהיא קטנה יחסית". עם זאת, מפסק הדין עולה, כי המדינה אכן מטפלת בקבוצה זו באופן מיוחד.

בתוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005 פונו תושבי דהניה ובתי הישוב נהרסו, למעט המסגד, בדומה לגורל בית-הכנסת בשאר הישובים. חלקם עברו לתחומי ישראל ואחרים נותרו ברצועת עזה. גם לאלה שאינם בעלי אזרחות ישראלית נקבעו פיצויים ע"י הועדה המיוחדת שהוקמה מתוקף חוק "יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה – 2005". הועדה הוסמכה לאשר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, למי שלא מתמלא בו תנאי מתנאי הזכאות לפיצויים לפי חוק זה, כאשר מצאה שיש לכך הצדקה.

במסגרת הפינוי העביר משרד הביטחון כ-40 משפחות מדהניה למבנים ארעיים בתל ערד; אך בשל התנכלויות למפונים מצד האוכלוסייה הערבית - בדואית בישראל, שראתה בהם "משתפים", הם עברו לאזור כרם-שלום.

ישראל אמנם דאגה למתן פיצוי חומרי הולם למפוני דהניה, אך קשה היה לפצות אותם על הדחייה והניכור בתוך ישראל, שכנראה העצימו קשיים פסיכולוגיים וחברתיים, שהיו נחלת כל אוכלוסיית המפונים.

לסיום, התנחלות מוסלמית-ישראלית ב"שטחים"? נשמע בתחילה כאבסורד מוחלט. מסתבר שגם זה קרה במציאות הבלתי-נתפסת של אזורנו. בכל מקרה, נקווה שגורלם של תושבי דהניה יוטב עם הזמן.