מקובל לחשוב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך של ישראל מול גורם חיצוני, אך למעשה הסכסוך הרבה יותר מורכב ומקיף. כדי לקדם תהליך שלום מול הפלסטינים ולהבטיח את בטחונה של מדינת ישראל, בטרם המשא ומתן המהותי יש להתמודד עם סוגיות פנימיות. חשוב להפיג מתיחויות בין קבוצות בתוך החברה הישראלית, כדי למנוע התלקחות פנימית שתזיק לביטחון המדינה ולמשא ומתן מול הפלסטינים. סוגיית השטחים (יהודה ושומרון), אחת הסוגיות המרכזיות במשא ומתן, היא אבן בוחן בהקשר זה שכן היא סוגיה שמדגישה הרבה קווים מפלגים בתוך החברה הישראלית - דתיים אל מול חילוניים הוא המהותי שבהם. כיום, נדמה שהמחלוקת בין דתיים וחילוניים בנושא זה הולכת ומתחדדת. אי לכך, על מנת לחבר בין הקבוצות ולחזק את לכידות החברה הישראלית מול האתגר החיצוני, יש צורך ביצירת דיאלוג למציאת המכנה המשותף וההסכמות לגבי הכרעות מדיניות בשאלה הפלסטינית.

קיים הבדל משמעותי בין עמדותיו של הציבור הדתי לזה החילוני בכל הקשור ליהודה ושומרון. המחשה לפער מובאת בסקר שנערך על-ידי מכון וולטר ליבך באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2012, ובו עלה כי 91% מהדתיים מאמינים שההתנחלויות הן סלע קיומה של ישראל, ומנגד רק 35% מהציבור החילוני סבור כך. הסקר מדגיש את הפער העצום בין העמדות של שתי האוכלוסיות, פער שהתרחב לכדי שסע עמוק. ניתן לשים את האצבע על מקור ההבדלים התפישתיים בהקמתה של תנועת 'גוש אמונים' בשנות השבעים של המאה הקודמת ע"י תומכיו של הרב צבי יהודה קוק. במאמרו של עופר זלצברג על הציבור הדתי, הוא מציין את דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אביו של צבי יהודה: ״הגאולה השלמה תבוא לעם היהודי ברגע שכל היהודים בעולם ימצאו בארץ ישראל ותחת ריבונות יהודית מלאה״. האידיאולוגיה המודרנית של הרב קוק משכה אליה מאמינים רבים מהציבור הדתי, שבעקבות אמונתם הפכו למתנגדים הנוקשים ביותר לפתרון שתי המדינות. הפעילויות של גוש אמונים לאורך השנים כללו הפגנות ופעולות פוליטיות אחרות. מהצד השני של הקשת הפוליטית והדתית, הארגונים המתנגדים להתיישבות בשטחים, כגון 'שלום עכשיו', הם ברובם ארגונים חילוניים. על אף שלא כל הציבור החילוני בעד פינוי התנחלויות, ולא כל הציבור הדתי תומך באידיאולוגיית הרב קוק, השוני בין התנועות האידיאולוגיות והדגשתן - או לחילופין העלמתן – את השיח הדתי יוצרת מתאם גבוה בין מידת האמונה לבין הזיקה ליהודה ושומרון. פועל יוצא של מציאות זו הוא השיח היצרי בין הקבוצות סביב נושא ההתנחלויות, אשר הביא להרגשת עוינות, חשדנות וחוסר אמון בין האוכלוסייה הדתית לחילונית.  

לאורך השנים היו מספר אמנות שניסו לגשר בין הציבור הדתי והחילוני. אמנת גביזון-בן-נון ב-1986 עסקה בסטטוס קוו בסוגיות השבת, האישות והחינוך והדתי. בשנת 2003, לאחר עבודה נוספת, התפתחה לאמנת גביזון-מדן. אמנת הקיבוץ הדתי מ-1988 ואמנת מימד-לובוצקי-ביילין מ-1998 עסקו גם הן בסוגיות אלה, אך לא קרמו עור וגידים לכדי הבשלה מעשית. אמנת כנרת ב-2001 גובשה על ידי משתתפים מכל הקשת הפוליטית  ועסקה במהות היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל ואיך שני ערכים אלה יכולים לפעול יחד. בסוגיות נקודתיות גם נעשו ניסיונות לפעול, כך למשל בשנת 1996 ועדת צמרת הצליחה ליישב מחלוקת נקודתית על נסיעה בכביש בר אילן בירושלים בשבת. כל האמנות האלה לא הצליחו לפתור בצורה קונקרטית את הקונפליקט בין דתיים וחילוניים ולא התמקדו בסוגיית השטחים. המטרה של היוזמות הייתה הדיאלוג עצמו והן היו פחות מכוונות להקשר מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. בנוסף לאמנות אלו, בשנים האחרונות מנהלות קבוצות דיאלוג של מובילי דעה צעירים מהימין הדתי-לאומי ומהשמאל הציוני פרויקט- ״דיאלוג על הקו״. הפרויקט הצליח להגיע להסכמה בנושאי סולידריות, אזרחות ודמוקרטיה. לא הייתה הסכמה על סוגיית השטחים, אך כן הוסכם שיש לדון בנושא ולהכריע זאת באופן דמוקרטי.
 
המשותף לכל הפרויקטים המוזכרים היא שהם לא עוסקים באופן ישיר ומרוכז בסוגית יהודה ושומרון. זאת ועוד, הם גובשו כניירות עמדה ולא ככלי יישומי. ישראל נמצאת כעת בנקודה קריטית, כאשר השסע בין הדתיים לחילונים הולך ומתעצם. לפיכך יש לגבש פרויקט יישומי הדן במה שמהווה סוגיית הליבה של השסע: יהודה ושומרון. נדרש לערוך דיאלוג מקיף ועמוק בכדי לקדם החלטה על מנגנון להכרעה לאומית בנושא חלוקת הארץ, סיפוח שטחים או כל אופציה אחרת. כיום עדיין אין הסכמה על נושא זה, כשסקר מכון וולטר ליבך מראה כי 63% מהישראלים תומכים במשאל עם, 49% בהחלטת כנסת ברוב יהודי בלבד, ו70% תומכים בממשלה מוסמכת. יותר משני שלישים מקרב הציבור הדתי תומכים במשאל עם, וכמעט חצי ממנו תומכים בהחלטת כנסת ברוב יהודי בלבד. בכוחו של מיקוד הדיון במנגנון הכרעה לסוגית השטחים לקדם את הדיאלוג צעד אחד מעבר לאמנות הקודמות. 

*** מיה קורנברג היא עוזרת מחקר במרכז למשא ומתן יישומי במכון למחקרי ביטחון לאומי.

*** לב טופור הוא מתמחה במרכז למשא ומתן יישומי במכון למחקרי ביטחון לאומי.