בעקבות גיבוש עמדת ישראל לקראת הסכם שלום עם מצרים וכצעד משלים לביקור סאדאת בישראל, אורגן ביקור של ראש הממשלה ומשלחת ישראלית במצרים, שיאפשר להציג התקדמות מעשית בהידברות בין הצדדים. ההתקדמות בה דובר הייתה אמורה להתבסס על ההבנות שהושגו בביקור סאדאת בישראל ועל ההבנות המדיניות שהושגו בין הצדדים במהלך דצמבר. כך נולדה ועידת הפסגה בעיר איסמעיליה, על גדות התעלה, ב-25 בדצמבר 1977. אני השתתפתי במפגש זה כאלוף פיקוד הדרום וכנציגו של צה"ל.

מפגש הצמרת התקיים בחדר קטן יחסית, סביב שולחן גדול. מצד אחד ישבה המשלחת המצרית, שכללה את סאדאת, סגנו מובארק, ראש הממשלה, שר ההגנה והיועץ המשפטי. בצד השני, ממולה, ישבה המשלחת הישראלית. במרכזה ישב ראש הממשלה בגין, מימינו שר החוץ דיין והיועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק, ומשמאלו שר הביטחון עזר ויצמן והח"מ.

סאדאת פתח בדברי ברכה בהם ציין את חשיבות השתתפותו של ראש הממשלה בגין במפגש ואת תרומתו להצלחת המשא ומתן. לדבריו, אם בן-גוריון היה נוכח במקום, הדברים היו בוודאי שונים והמשא ומתן היה קשה יותר. בהמשך חזר סאדאת על ההבנות המדיניות שהושגו, והציג אותן כבסיס להסכם שלום בין מצרים לישראל.

בגין פתח את דבריו גם הוא בדברי ברכה, ולהפתעתי הרבה הגיב על הדברים שאמר סאדאת על בן-גוריון. בגין תיאר אותו כמקים המדינה, כמדינאי אמיץ וישר, והוסיף כי אין לו ספק שאם בן-גוריון היה נוכח בפסגה, הוא היה עושה את הדברים טוב ממנו. לאחר מכן חזר גם בגין על ההבנות שהושגו אשר ישמשו בסיס להסכם שלום.

בהמשך הדברים הוחלט על הקמת שתי הוועדות: המדינית, בראשות שרי החוץ, והביטחונית-צבאית בראשות שרי הביטחון/ההגנה. הדברים סוכמו טכנית-עניינית, למעשה ללא דיון ממשי. לאחר מכן החל הדיון בנושא האוטונומיה לפלסטינים. סאדאת פתח את הדיון באמירה שהנושא חשוב הן למצרים והן לעולם הערבי בכללותו. לדבריו, הוא יודע שגם בישראל רואים את הנושא הפלסטיני כחשוב וככזה המחייב פתרון, וביקש מבגין להציג את עמדת ישראל.

בגין התחמק למעשה מדיון בנושא הסוגיה הפלסטינית. הוא חשש להציג את עמדתו-תוכניתו האמיתית (במיוחד בנושאי הגבולות, החלת הריבונות הישראלית על שטחי יהודה ושומרון, ומיקום המועצה המינהלית הפלסטינית בבית לחם). מטרתו הייתה לקדם הסכם בין ישראל ומצרים ולדחות את הטיפול בנושא הפלסטיני למועד מאוחר יותר.

סאדאת נראה נבוך, הזיע וביקש מים, וחזר והפציר בבגין להציג את עמדת ישראל. העברתי פתק לשר הביטחון, בו כתבתי כי מוטב לנו לדון כאן ועכשיו בנושא זה עם סאדאת, מאשר לדון בכך מאוחר יותר עם נציגיו, וכי הסיכויים להגיע להישגים בדיון עם הנשיא טובים יותר. שקט שרר בחדר, ונוצרה תחושה לא נעימה, אך סאדאת, כמארח המפגש, חייב היה לוותר. בסופו של דבר סוכם כי הנושא הפלסטיני יידון על ידי ועדה נוספת שתוקם, שמצדה של ישראל יעמוד בראשה השר בורג.

היה זה משגה לא לדון בנושא האוטונומיה עם סאדאת. סאדאת ראה בנושא האוטונומיה חוב (ואולי מס שפתיים) לעולם הערבי. הוא יכול היה לגלות גמישות במידה וניתן היה להציג לו פתרון פשוט וענייני (ללא גבולות וריבונות), המפרט בצורה חיובית מה הפלסטינים יקבלו במסגרת האוטונומיה,  במעֵין הסכם-מסגרת.

הייתה זו פגישה ראשונה של משלחות ממצרים ומישראל בהרכב זה, ובאופן טבעי היא הייתה מתוחה. אמנם לא ניכרה בה עוינות, אך היא לא התנהלה בצורה חופשית ורגועה. זו לא הייתה פגישה אישית ואינטימית. מכל הנוכחים דיברו רק שניים – סאדאת ובגין. הדיון על נושא האוטונומיה לא הוסיף לנינוחות האווירה. אני מניח כי את חוסר הנוחות שאני חשתי בהיעדר דיון מעשי בסוגיה הפלסטינית חשו עוד חברים במשלחות, הן בצד הישראלי והן בצד המצרי. יחד עם זאת, ניתן לומר בוודאות כי כל משתתפי הפסגה יצאו בהרגשה שאכן הצדדים צועדים לקראת הסכם שלום בין מצרים לישראל.

ניתן לומר בהכללה כי מפגש הפסגה באיסמעיליה השיג את מטרת שני הצדדים. ישראל השיגה את מבוקשה – שנסיגתה מכל שטח סיני וממצרים תיעשה תמורת הסכם שלום שיהיה מלֻווה בהצהרה מצרית ברורה על סיום מצב המלחמה וביחסים דיפלומטיים מלאים; שהנסיגה תיעשה בשני שלבים במשך שלוש עד חמש שנים; שישראל תקבל סיוע צבאי אמריקאי (כולל בניית שני שדות תעופה בישראל); ושהנושא הפלסטיני יישאר פתוח, ובשלב זה ללא מחויבות שתגביל את ישראל. גם מצרים השיגה את מבוקשה – שישראל תיסוג מכל סיני עד הגבול הבין־לאומי בין שתי המדינות; שכל ההתיישבות האזרחית הישראלית תפונה (כולל העיר ימית); שישראל לא תאיים על תעלת סואץ ותאפשר את הפעלתה; שיחסי מצרים-ארצות הברית ישתפרו ויתרחבו, תוך אפשרות לקבלת סיוע אזרחי וצבאי אמריקאי.

הערכתי שלי את הפסגה הייתה שמצרים וישראל צועדות ללא ספק לקראת הסכם שלום אמיתי. לדעתי, ישראל החמיצה אפשרות לבחון את היכולת להעניק לפלסטינים אוטונומיה שתהיה נוחה לה ותבוצע במקביל להסכם השלום עם מצרים, וזאת בהסכמת המצרים ובחסותם. כמו כן סברתי, כי אם ייחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים בטווח הקרוב-הבינוני, יהיה הכרח לבחון את היקף הסד"כ המתוכנן של צה"ל בתר"ש "אתגר" ו"מטמון" ולהחליט מה מתוכו ניתן יהיה לעכב או לדחות והיכן ניתן יהיה לקצץ בו ובכך לחסוך תקציב משמעותי.

*** הרצל שפיר הוא אלוף בצה"ל בדימוס והמפכ"ל ה-7 של משטרת ישראל.