בנובמבר 2015 אימצה הנציבות האירופית החלטה הקוראת לסימון נפרד של סחורות המיוצרות ביישובים ישראליים מעבר לקו הירוק.  ההחלטה האירופית כוללת את הגדה המערבית, רצועת עזה, מזרח ירושלים ורמת הגולן. בהחלטת הנציבות נטען כי לא מדובר בחקיקה חדשה, אלא בהבהרה של נהלים קיימים. בינואר 2016 פירסמה רשות המכס והגבולות של ארצות הברית מזכר הנוגע לסחורות המיוצרות ביישובים ישראלים בגדה המערבית וברצועת עזה.  גם שם מודגש כי המטרה היא חידוד נהלים קיימים, אשר מקורם במדיניות אשר אימץ משרד האוצר האמריקאי ב-1995 (על פי המלצת מחלקת המדינה) בתקופת תהליך אוסלו.

מבחינה פוליטית, ישנם הבדלים מהותיים בתוקף הנהלים ובמקורם. באיחוד האירופי מדובר במהלך מדיני בערכאות הגבוהות ביותר, המגובה בתמיכה של מרבית שרי החוץ של המדינות החברות. לעומת זאת, בארצות הברית הגישה מגיעה מהבית הלבן וממחלקת המדינה, ולא מחקיקה של הקונגרס. יתרה מכך, בארצות הברית הנושא שנוי במחלוקת פוליטית חריפה, כפי שמשתקף מהצעת חקיקה לביטול הנהלים אשר עליה חתומים מספר סנאטורים רפובליקנים, ביניהם סנאטורים בולטים כמו מרקו רוביו וטד קרוז.

מהותית, הנהלים האמריקאיים נוגעים ספציפית לגדה המערבית ולרצועת עזה, כחלק ממדיניות מוכוונת-מטרה למען קידום פתרון שתי מדינות. לעומת זאת, הגישה האירופית היא משפטית בעיקרה, ומתייחסת בצורה שווה לכל השטחים אשר כבשה ישראל ב-1967. בנוסף, מזרח ירושלים נעדרת מההצעה האמריקאית, במה שניתן לראות כהמשך של המדיניות בוושינגטון לפיה הסטטוס הסופי של ירושלים ייקבע בהסכם קבע בין ישראל לפלסטינים. בהיבט אחר, הנהלים האירופים מאפשרים סימון מוצרים פלסטינים בתוויות “Made in Palestine”, תוך הבהרה שאין בכך הכרה במדינה פלסטינית (החלטה זו נתונה לשיקול הדעת העצמאי של מדינות האיחוד), בעוד הנהלים האמריקאיים אוסרים במפורש על סימון כזה.

הבדל מהותי נוסף בין הגישות נובע מהמשתנה העיקרי אשר על פיו נבחנות הסחורות. הנהלים האמריקאיים יוצרים הבחנה גיאוגרפית בין ישראל לבין שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, אך אינם מבדילים בין מוצרים המיוצרים ביישובים ישראליים בגדה המערבית לבין מוצרים המיוצרים ברמאללה, לדוגמא. לעומת זאת, הגישה האירופית עורכת הבחנה בין מוצרים ישראליים ופלסטינים המיוצרים באותו איזור. בכך למעשה הגישה האירופית מניחה את התשתית להגבלה עתידית על מכירת מוצרים המיוצרים בהתנחלויות (או העדפה אישית בין מוצרים ישראליים לפלסטינים), בעוד הגישה האמריקאית מקשה על כך.

בניגוד לגישה האמריקאית מוכוונת המטרה, הגישה האירופית מתיימרת לכפות גישה משפטית קשיחה על מצבים שונים בתכלית. הדוגמא הבולטת ביותר היא ההתעקשות האירופית על התייחסות זהה לרמת הגולן ולשטחי הרשות הפלסטינית. הנהלים האירופאים קובעים כי מוצרים ישראליים מרמת הגולן יסומנו כמיוצרים ב"רמת הגולן (התנחלות ישראלית)", אך לא מציינים אף אפשרות אחרת לסימון מוצרים מרמת הגולן. לצורך הדיון, קשה לדמיין כי האיחוד האירופי ידרוש כי מוצרים מכפרים דרוזיים ברמת הגולן יסומנו כמיוצרים בשטח סורי כבוש, ודילמה זו לא מוזכרת בהחלטה.

לסיכום, ניתן להסיק שני דברים מרכזיים. ראשית, ישנה נטייה לראות בהצעות לסימון מוצרי התנחלויות חלק מהמאבק להחרמתן, או מעין פתיחת צוהר לתנועת ה-BDS  הקוראת לחרם אקדמי, תרבותי וכלכלי גורף על ישראל. עם זאת, הגישות הרשמיות באירופה וארצות הברית מתונות בהרבה, ואינן כוללות בשלב זה סנקציות או מגבלות על מוצרי התנחלויות. לפיכך, ראוי לערוך הפרדה עדינה יותר בין גישות שונות להבחנה בין מוצרים ישראליים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו: סימון נפרד של מוצרים המיוצרים מעבר לקו הירוק אינו מהווה בהכרח קריאה להחרמה שלהם, וקריאה להחרמת מוצרים אלו אינה מהווה בהכרח קריאה לחרם כללי על ישראל. ייתכן שהנמכת הלהבות סביב הרטוריקה בעניין, באמצעות צלילה לרזולוציה עמוקה יותר מצד העוסקים בדבר, תועיל לישראל להתמודד עם הלחצים בעניין.

שנית, לאור ההבדלים הפוליטיים והמהותיים בין הגישה האמריקאית לאירופית, ראוי לבצע הפרדה בין שתי הגישות ולנסח את התגובות המדיניות בהתאם. הגישה האירופית, אשר מתמקדת במעמד החוקי של כל השטחים שמעבר לקו הירוק, עקבית מבחינה משפטית אך בעייתית מבחינת ההשלכות הפוליטיות, עקב ההבחנה הלאומית בין מוצרים והיחס השווה בין רמת הגולן לגדה המערבית ורצועת עזה. לעומת זאת, הגישה האמריקאית הזהירה והממוקדת יותר מהווה חלק מאסטרטגיה כוללת לקידום פתרון שתי המדינות, וככזו יכולה להיות כלי משמעותי יותר לשם השגת מטרתה - במיוחד במידה והביקורת מכיוון הקונגרס תדעך בשנים הקרובות.

***דוד רייס הוא בוגר תואר שני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת חיפה, עמית מטעם Lantos Foundation וארגון Humanity in Action בבית הנבחרים בוושינגטון.