ההבנות שהושגו בלוזאן, ב-2 באפריל 2015, מבוססות על מאמץ של המעצמות לכווץ את פרויקט הגרעין האיראני הצבאי; ולא על ההיגיון המתבקש, שאיראן רשאית לגרעין למטרות אזרחית בלבד. הבנות מתעלמות באופן מוחלט מכוונות איראן להמשיך בפרויקט הצבאי, מהתנהגותה הכוחנית, משאיפותיה מחוץ לגבולותיה ומהונאת מנגנוני הפיקוח הבינ"ל עד כה ("היסוד הנפשי"). מכאן שאינן בסיס ראוי להסכם המתוכנן בסוף יוני.

היעד האיראני בהסכם

הבנות לוזאן, שאמורות לשמש בסיס להסכם בסוף יוני, נתפסות בטהרן כגורם מעכב, שיוביל להכרה בה כמדינה גרעינית, תוך 15-10 שנים לכל היותר. זמן זניח במונחים היסטוריים. בינתיים, בעשור הקרוב, ההסכם יותיר את איראן כמדינת סף-גרעינית עם זמן פריצה של כשנה, במקום 3-2 חודשים כיום, בכפוף להקפדה על ביצועו. רברסיביליות היא העיקרון המנחה את איראן במו"מ. כלומר, שימור היכולת להשיב את המצב לקדמותו. ולראיה - על פי ההסכם, אף מתקן גרעין לא ייסגר, אפילו לא ליבת הפרויקט הצבאי - המתקן התת-קרקעי בפורדו (ייעודו הפורמלי יוחלף ממתקן העשרה למרכז מחקר), הצנטריפוגות שיפורקו יישארו באיראן והמו"פ יתפתח. על בסיס כל אלה יכולה איראן לבסס תכנית לצמצום הפגיעה בסף הגרעיני והשגת יכולת גרעין צבאית בעתיד.

האיום האיראני הגלובלי

מעולם לא נמצא היגיון כלכלי רב בפרויקט גרעין רב-מפעלי אזרחי באיראן. מדינה עשירה בעתודות נפט וגז, אשר עלות ההפקה בה נמוכה. בוודאי שאין היגיון כלכלי בעשרות מיליארדי דולרים בשנה, שהפסידה איראן בסנקציות למען שימורו. ההיגיון הראשי של הפרויקט - היה ונותר - צבאי.

האיום איראני אינו ממוקד רק בישראל - מדובר באיום אזורי וגלובלי. איראן עצמה מדגישה, כי ארה"ב נותרה אויבתה הראשונה. רק לאחרונה (ב-21 למרץ 2015) קרא המנהיג העליון עלי ח'אמנאי: מוות לאמריקה!

ההסבר הרציונלי לצורך של איראן ביכולת גרעינית צבאית הוא כוח הרתעה, שימנע מעורבות זרה בענייניה הפנימיים והחיצונים. הבעיה היא שאיראן רואה עצמה כמעצמה אסלמית-שיעית, החותרת להרחבת השפעתה בעולם. היא כבר פועלת באמצעים של לוחמה פסיכולוגית, חתרנות, טרור וכוחות קונבנציונליים. המיטריה הגרעינית תשמש ל"הרתעה התקפית" - להעלאת סף החשש של המותקף להגיב נגד תוקפנות איראן באמצעים הנ"ל.

איראן הגדילה את טווח הטילים שברשותה אל מעבר למזה"ת. ב-8 במרץ 2015 הציגה טיל שיוט לטווח 2,500 ק"מ. בנוסף, ביכולתה לשנע יכולות גרעינית בעולם ואף להציבן בחשאי במדינות זרות, כך שהאיום האיראני אינו מוגבל בטווח. רוסיה למשל, הלהוטה כיום לחדש את ייצוא הנשק לאיראן, תופתע בעתיד לגלות כי האיום חל גם עליה, נוכח פערים אידאולוגיים בין המשטרים ותחרות על השפעה במרחבים בהם ריכוז אוכלוסיות מוסלמיות.

האיום על ישראל

איראן שוללת את קיומה של מדינת ישראל. לדידה - ליהודים יש מקום בעולם רק כמיעוט דתי תחת שלטון זר. בדרשה של ח'אמנאי נאמר, כי ישראל היא "מדינה חסרת מוצא וייחוס, מדינה מזויפת, אומה שקרית, שהקימו יהודים רשעים ומרושעים, שקובצו מכל קצוות העולם". (26 לינואר, 2012, MEMRI)  איראן גם פועלת להכחשת השואה.

ב-2 אפריל 2012 פורסמו באתר איראני קטעים מראיון שנתן אשמי רפסנג'אני, בכיר במשטר האיראני. הוא אמנם הכחיש את קיום פרויקט הגרעין הצבאי, שהואץ בחשאי, אך אמר כי אם ביום מן הימים יפרוץ עימות גרעיני, אין לישראל כמדינה קטנה יכולת לסבול אפילו פצצת אטום אחת וקל מאוד להשמיד את יכולותיה. (5 לאפריל, 2012, MEMRI) 

לשיטתו של המשטר, נשק גרעיני בידי איראן יסיר את היתרון הגרעיני המיוחס לישראל, ויותיר אותה חשופה לאיומים ולאלימות קיצונית בתחום הטרור וכן בשדה הקרב הקונבנציונלי, שבו נמצאת ישראל בנחיתות כמותית. למשל, איראן עלולה אולי להציב כוחות גדולים בחזית רמת הגולן.

קשת הפתרונות

בהעדר שינוי במדיניות האיראנית, הפתרון מוגבל לתחום הכמותי בלבד ועל כן עליו להיות טוטלי. הפתרון הדיפלומטי היחיד הוא הסכם פשוט ובר-פיקוח, שלא יאפשר כל תשתית גרעינית באיראן, למעט כור להפקת אנרגיה, שיופעל בידי מדינה זרה. זוהי ציפייה לא מוגזמת מששת המעצמות.

האלטרנטיבה הצבאית היא אסטרטגיה של תקיפות וסנקציות, שתרחיק את איראן מהגרעין, ללא מגבלת זמן. במסגרתו, בכל פעם שהמשטר ינסה לשקם את תשתית הגרעין, איראן תותקף צבאית, עד שהמשטר יפנים שאין טעם במאמץ זה כלל.

הסיכוי שארה"ב תחולל תפנית בכיוון זה נראה כרגע נמוך. למצער, במסגרת ההסכם המתוכנן חשוב לקבוע, כי הפרות יובילו להריסת תשתיות הגרעין (ולא רק להשבת הסנקציות), וכי איראן לא תוכל לחזור למסלול הצבאי גם בעתיד הרחוק, כפי שלא הייתה מורשית לצעוד בנתיב זה גם לפני ההסכם.