סיפור חייו של עמאר "עומסן" דיאבי (Omar Omsen Diaby) הוא בבסיסו סיפורם של רבים מהמהגרים ממדינות אפריקה לאירופה. משפחתו של דיאבי היגרה מסנגל לצרפת כשהיה בן שבע. קשיי הקליטה במדינה, בהם נתקלים לא פעם בני הדור השני והשלישי למהגרים, דרדרו אותו לעולם הפשע מגיל צעיר. הוא העביר את זמנו בכניסות ויציאות חוזרות ונשנות מהכלא הצרפתי. בכלא דיאבי נחשף לרעיונות סלפיים-ג'האדיים ועבר בהדרגה תהליך אסלאמיזציה, שבעקבותיו החל לפעול באופן אקטיבי עבור האומה האסלאמית ונגד אויביה – "הכופרים" האירופאיים במקרה הצרפתי. בשנת 2009, לאחר שריצה חמש שנים בכלא, פנה לתכנון והפקה של סרטוני תעמולה בנושא.
הסרטים של דיאבי פורסמו תחת המותג "19HH", שמתייחס למתקפת הטרור על ארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001. 19 הוא מספר המחבלים שחטפו את המטוסים באותו הבוקר, ואילו ה-"HH" מסמל את שני המגדלים של מרכז הסחר העולמי. הסרטונים התאפיינו בשפע של אפקטים חזותיים וקוליים ברמת גימור גבוהה מאד, וזכו לתפוצה רחבה ולתהודה ברשת. דיאבי פעל כעצמאי וללא גב של ארגון גדול מאחוריו. עובדה זו מרשימה כשלעצמה, ומעבר לכך משקפת את כוחו של היחיד להעביר רעיון להמונים. הדבר נכון על אחת כמה וכמה במקרה הזה, כשמהגר שגדל כעבריין ושהכלא היה לביתו השני, השפיע על צעירים צרפתיים ובלגים רבים ושכנע אותם להקדיש את חייהם לטובת האסלאם הקיצוני.
בשנת 2011, הרשויות בצרפת עצרו את דיאבי ועוד שלושים צעירים צרפתיים נוספים בשעה שאלה ניסו לצאת את המדינה לאפגניסטן, ככל הנראה במטרה להצטרף לטליבאן. דיאבי שוחרר מהכלא עקב מחסור בראיות מספיקות. למרות הגוון הג'האדי של פעילותו, רשויות החוק הצרפתיות החלו לשים עליו עין ולהתייחס אליו כאל טרוריסט פוטנציאלי רק בשנת 2012 (עד אז ראו בו "רק" עבריין). באותה שנה המחבל הצרפתי מוחמד מראח ביצע פיגוע בבית הספר היהודי בטולוז ורצח שלושה חיילים צרפתיים. אנשי האכיפה הצרפתיים הצליחו לקשור בין דיאבי לבין מראח, לאחר שהשניים היו חברים באותה קבוצת טרור, ה"פורסן אליזה" (Forsane Alizza).
דיאבי הצליח בניסיון השני לעזוב את צרפת, והגיע לסוריה. גם בדרכו לה'גרה, הוא תיעד בסרטונים את מסעו והמשיך ליצור תהודה ברשתות החברתיות. דיאבי המשיך לפעול ברשתות החברתיות גם מסוריה. חרף העובדה שלא היה איש דת, סרטוניו התאפיינו בטרמינולוגיה אסלאמית מובהקת. כך לדוגמה, בראיון אשר ערכה עמו רשת הטלוויזיה "אל-ג'זירה" בנובמבר 2014 הוא אמר כי "אללה רוצה לעודד את המאמינים להילחם ולכן אני גורם להם להבין שהג'רה היא בגדר חובה, ושהחיים במדינות המערב אסורים לחלוטין. הנביא ברור בעניין זה, מוסלמי לא יכול לחיות בין הכופרים." באותו ריאיון טען דיאבי כי הוא פועל מתוך מניע אידאולוגי בלבד וללא כל שיוך ארגוני. לשיטתו, אין זה משנה אם המוסלמים באירופה יצטרפו אל המדינה האסלאמית או ליריביהם מג'בהת אל-נוסרה (המסונפת לאל-קאעדה), העיקר הוא יישום חובתם האישית כמוסלמים למצוות הג'האד בכופרים.
דיאבי הקדיש ממרצו לא רק על מנת לגייס לוחמים ברשת, אלא אף עמד בראשה של קבוצת לוחמים זרים (רובם המוחלט מארצות דוברות צרפתית) – ה"כָּתיבַּה". לפי דיווחים הקבוצה פעלה באזור לטקיה. בראיון שנערך עמו בחודש פברואר 2015 הוא תיאר את האימונים אותם עוברים הלוחמים לעתיד תחת ניצוחו של ה"אמיר מאל-קאעדה", כפי שהוא כינה את עצמו. במהלך 2015 דיאבי החל לקבל איומים מפעילי המדינה האסלאמית לאחר שלא הסכים להצהיר על נאמנות לח'ליפות, ונאלץ לברוח לטורקיה. לאחר תקופה בטורקיה הוא חזר להילחם בסוריה, ככל הנראה עם פלג המזוהה עם אל-קאעדה. באוגוסט 2015 נהרג במהלך בקרבות עם צבא אסד.
דיאבי במדי לוחם
דיאבי נבדל ממגייסים אחרים למען הרעיון הסלפי-ג'האדי בקרב צעירים במערב, שכן פעולותיו משלבות בין ההיבט התעמולתי והתודעתי לבין עולם המעשה. קורות חייו מעידים על אדם בעל כישרון רב, אשר נסיבות חייו הקשות דחפו אותו לנתב את יכולותיו למען פעילות הרסנית. למרות היותו חסר השכלה ובעל עבר פלילי, הוא הצליח לשכנע ללא תמיכה כספית או ארגונית עשרות צעירים לעזוב את חייהם במדינות המערב ולעבור להילחם בסוריה בשם מצוות הג'האד. בשיאה, מנתה הקבוצה בפיקוד דיאבי בסוריה כשמונים לוחמים צעירים ממוצא צרפתי ובלגי.
סיפורו של דיאבי הוא אמנם סיפור אישי עוצמתי על אדם שהותיר חותם, אך מעבר לכך הוא בעצם סיפור שמשקף תופעה גדולה הרבה יותר. דיאבי הוא מקרה בוחן לאתגר ההולך ומתעצם באירופה בהתמודדות מול התפשטות הרעיון הסלפי-ג'האדי והפוטנציאל ההצלחה שלו בקרב אוכלוסיות מוחלשות, בראשן קהילות המהגרים מאפריקה ומהמזרח התיכון.
מקרה זה לא זכה עד כה לסיקור תקשורתי משמעותי מחוץ לצרפת, אך לא ניתן להתעלם מחשיבותו על רקע הפיגועים בצרפת ובבלגיה בחצי השנה האחרונה. סיפורו של דיאבי מלמד (שוב) על מאפייני עידן הטכנולוגיה דיגיטלית והרשתות החברתיות שמאפשרת מעבר ידע בצורה מהירה ונגישה ובכך נותנות ליחיד או בודדים משקל גדול ביצירת שינויים חברתיים ופוליטיים.
0 תגובות
הוסף תגובה