לאחר 22 שנות שלטון הודח בחודש ינואר נשיאה הרודן של גמביה, יחיא ג'אמה, שהבהיר בעבר כי "אם אצטרך לשלוט במדינה הזאת מיליארד שנה, אעשה זאת, אם ירצה האל". כמה חודשים לפני הבחירות כינה ממשלו של ג'אמה את בית הדין הפלילי הבינלאומי "בית משפט של לבנים שנועד להעמיד לדין ולהשפיל בעלי צבע, במיוחד אפריקאים". בהתבטאות זו יש בכדי להצביע על הלבטים הרווחים כיום בקרב מדינות באפריקה ביחס למדיניות הראויה שעליהן להנהיג כלפי בית הדין.

מאז הקמתו בשנת 2002, הצטרפו לבית הדין 34 מדינות אפריקאיות. זהו מספר מכובד, ביחס למשל למזרח התיכון שנציגותיו היחידות הן ירדן והרשות הפלסטינית. ואולם, לקראת המחצית השנייה של 20166, נראה היה כי בית הדין עומד בפני פרישה המונית של מדינות היבשת. ראשונה הייתה בורונדי, אשר בעקבות הכרזת בית הדין על כוונתו לחקור את האלימות הפוליטית המתמשכת במדינה, עדכנה בדבר כוונתה לבטל את חברותה. כמה ימים אחריה עדכנה דרום אפריקה כי היא מתכננת לנקוט מהלך דומה. זאת, על רקע ביקורת שספגה מבית הדין בשל התעלמותה מצו מעצר שהוציא נגד עומר אל-בשיר, נשיא סודן, בגין פשעיו בחבל דארפור. בעקבותיהן הכריז גם ג'אמה, כאמור, על פרישתה העתידית של גמביה מבית הדין. הכרזותיהן של המדינות זכו לרוח גבית בכנס השנתי של האיחוד האפריקאי, שהתקיים בסוף חודש ינואר, ואשר במסגרתו התקבלההחלטה שקראה למדינות לפרוש בהמוניהן מבית הדין ולדחוף לקיומה של רפורמה.

התפתחויות אלה באו על רקע ביקורת רבת שנים לפיה בית הדין בוחר למקד את פעילותו בטריטוריה האפריקאית, מפלה לרעה בין המדינות ומשמש "כלי מֻטֶּה של הגמוניה פוסט-קולוניאלית". טענה זו מתבססת על העובדה שכל הנאשמים שהרשיע בית הדין הם ממוצא אפריקאי, ביניהם תומאס לובנגה, ז'רמן קטנגה וז'אן פייר במבה הקונגולזים (הורשעו בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות) ואחמד אל-פאקי אל-מהדי, ג'האדיסט ממאלי (הורשע בביצוע פשעי מלחמה בעקבות הרס אתרי מורשת בטימבוקטו).

יתרה מזו, כל שבע המדינות שעניינן נידון כיום בפני בית הדין, וכן תשע מתוך עשר המדינות הנתונות בשלב החקירה, הן אפריקאיות. עם זאת, בחינה של תשע המדינות המצויות בשלבי חקירה מעלה כי שש מהן פנו בעצמן לבית הדין בבקשה שיבחן את הפשעים המבוצעים בשטחן. רק שלוש מדינות אפריקאיות מצויות תחת חקירה שלא לבקשתן: ענייניהן של לוב וסודן, שאינן צד לאמנה, הופנו לבית הדין מכוח החלטה של מועצת הביטחון, ובעניינה של קניה, שהיא צד לאמנה, נפתחה חקירה ביוזמתו של בית הדין, ובניגוד לעמדתה של קניה.

בחודש נובמבר הצטרפו מדינות נוספות, מחוץ ליבשת, לביקורת על בית הדין. רוסיה, שחתמה על האמנה אך לא אשררה אותה, הודיעה על הסרת חתימתה בעקבות בדיקה מקדמית שבית הדין מקיים בעניין פשעים שביצעה לכאורה בדרום אוסטיה שבגאורגיה בשנת 20088. זאת, יום לאחר שהוציא בית הדין מסמך אשר התייחס לשליטתה של רוסיה בחצי האי קרים בתור כיבוש. בעקבות המקרה הרוסי איים גם נשיא הפיליפינים לפרוש מהאמנה, על רקע דאגות שהביעה התובעת בגין מאבקו האלים בסחר בסמים במדינה.

עם זאת, בכל הקשור לאפריקה ניכרת בחודשים האחרונים מגמת בלימה, המעמידה בספק תיאוריות בדבר היחלשות כוחו של בית הדין. הנשיא הנבחר של גמביה, אדאמה בארו, הפך את החלטת קודמו והדגיש כי גמביה לא תעזוב את בית הדין וכי תמשיך לעמוד בהתחייבויותיה לפי אמנת רומא, על בסיסה כונן בית הדין. נוסף על חזרתה של גמביה בה מהצהרתה, פסק בית המשפט העליון בדרום אפריקה כי החלטת הממשלה לפרוש מבית הדין היא בלתי-חוקתית ולא תקפה. בעקבות פסיקה זו, הגישה ממשלת דרום אפריקה מכתב למזכ"ל האו"ם ובו חזרה בה מהודעת הפרישה. החלטת בית המשפט הדרום אפריקאי מצביעה, בדומה למקרה הגמביאני, על חוסר ההסכמה הקיים, לעתים, בין גורמי ממשל לגורמים פנים-מדינתיים בתחום יחסי החוץ.

החלטת האיחוד האפריקאי גם היא אינה בהכרח מהווה סממן להיחלשות כוחו של בית הדין. מעבר לכך שההחלטה אינה מחייבת, קריאתו של האיחוד לקיומה של רפורמה מראה כי הוא מוכן להמשיך ולקיים שיח עם בית הדין. יתרה מזו, ריבוי המחלוקות סביב קבלת ההחלטה, שניגריה וסנגל התנגדו לה באופן רשמי, הצביע על כך שלא קיימת תמימות דעים בנושא.

השתלשלות עניינים זו מצביעה, מחד, על שבריריות מוסדות המשפט הבינלאומיים, הנסמכים על המדינות החברות בקהילה הבינלאומית ושיתוף הפעולה ביניהן, כמו גם על תהליכים פנימיים המתרחשים בהן. מאידך, עולה ממנה כי פרישה מבית הדין היא צעד שאינו ננקט בקלות ושמיוחסת לו חשיבות רבה, גם בקרב מדינות שאינן משתייכות לעולם המערבי. ההתפתחויות שתוארו מבהירות שעדיין מוקדם לנבא מה יעלה בגורלו של בית הדין.