הסכסוך בצפון אירלנד נמשך למעלה מ- 800 שנה, כאשר ההסלמה בו (תקופת The Troubles) החלה ב- 1969 עת תנועות לזכויות אזרח בצפון אירלנד נתקלו באלימות ודיכוי מצד הרשויות. בשלושים השנים שעברו מאז ועד ליישוב הסכסוך, נהרגו יותר משלושת אלפים בני אדם ונפצעו כחמישים אלף. הסכסוך היה במידה רבה סכסוך על שטח וזהות, אך בדומה לסכסוכים מורכבים אחרים, העוינות בו הועצמה על רקע דתי, חברתי-כלכלי ומאבק על זכויות. הסכסוך הסתיים ב-1998 עם החתימה על הסכם "יום שישי הטוב" של הצדדים הלוחמים בצפון אירלנד, רפובליקנים ולויאליסטים, בגיבוי גורמי המעטפת - בריטניה ואירלנד.

לא מכבר התארח במרכז למשא ומתן יישומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הכומר ד"ר גארי מייסון***, אחד מהשותפים בתהליך הפיוס בצפון אירלנד, אשר סיפר על מאמציו לבניית קונצנזוס לתהליך שלום ולהתחייבות לתהליך פוליטי, לא אלים, בקרב האסירים, המחתרות והמיליציות. ד"ר מייסון היה אחד מששה אנשי כמורה אשר פיתחו דיאלוג עם קבוצות טרור ושימשו כמתווכים בין קבוצות אלו לבין הממשלה הבריטית מזה, והממשלה בצפון אירלנד מזה. הצלחת התהליך, קבע מייסון, תלויה במידה רבה בהשתתפותם של כל המעורבים בסכסוך, לרבות הקיצוניים והאלימים משני הצדדים. הידברות רציפה, גם ואולי דווקא עם גורמים קיצוניים, במטרה לאפשר להם להשמיע את קולם, חיונית לקידום אלטרנטיבה לסכסוך אלים. בהיבט זה, שיתוף פעולה בין הדרג המדיני והחברה האזרחית היה המפתח להתקדמות בתהליך. לדברי מייסון, תיאום בין הצדדים הלוחמים בשטח לבין גורמי הממשל, וקשר ישיר ביניהם, עזרו להתגבר על מכשלות ועיכובים שאיימו לסכן את התהליך.

המשא ומתן הפנימי שהתרחש בתוך הקהילות היה חשוב לא פחות מהמשא ומתן הרשמי בין הצדדים. מנהיגי הרפובליקנים והלויאליסטים התחייבו לתהליך ארוך ומורכב כדי להכין את הציבור שלהם לשלום. הם התמקדו בדיאלוג מובנה, התייעצות רצופה עם אירגונים חברתיים וגיוס 'סוכני שינוי', בעיקר אסירים פוליטיים וטרוריסטים לשעבר, אשר פעלו בתוככי הקהילה. ועדיין, נראה מכריע תפקידם של המנהיגים בשינוי, ובמיוחד המוכנות שלהם לקחת סיכונים ולנקוט צעדים לא פופולריים. לדוגמה, החלטתה של מו מולאם (Marjorie "Mo" Mowlam), אז שרת בריטניה לענייני צפון אירלנד, להיפגש עם אסירים לויאליסטים שאיימו לפרוש מהמשא ומתן. למרות הביקורת נגדה, מולאם הבטיחה לאסירים כי "בריטניה לא תנטוש אותם", ובכך מנעה את קריסת התהליך.

מעורבותם הפעילה והחיובית של שחקנים בינלאומיים תרמה גם היא לתפנית חיובית. מאמצע שנות התשעים, האיחוד האירופי וארצות הברית הגבירו את מעורבותם הפוליטית והכלכלית בסכסוך, שגבה מחיר כבד מהכלכלה בצפון אירלנד והשפיע גם על הכלכלה הבריטית במידה לא מבוטלת. מעורבות זאת לא הייתה יכולה להתרחש ללא תמיכה מצד טוני בלייר, אז ראש הממשלה הבריטי הנבחר, והנשיא קלינטון, שהחליט להטיל את כל כובד משקלו האישי והציבורי כדי לפתור את הסכסוך.

החתימה על הסכם "יום שישי הטוב" הייתה רק תחילתו של תהליך שינוי שעדיין רחוק מסיום. ההתפרקות מהנשק אינה אלא המבוא לשינוי התודעתי. מייסון קרא לזה  "decommissioning the mind", ודיבר על התהליך הפסיכולוגי שהצדדים בסכסוך צריכים לעבור מרגע שהניחו את נשקם כדי לעצב עתיד אחר. לאחר שנים רבות של סכסוך אלים, של שנאה, חוסר אמון, טרור, כליאה, עוינות, שכול, אמונות ונרטיבים אשר מצדיקים בכל צד את המאבק, השינוי הפסיכולוגי הוא איטי ומורכב יותר. כפי שבילי האצ'ינסון, אסיר לשעבר וממנהיגי הלויאליסטים, טען: "אנחנו יודעים איך לסיים מלחמה, אנחנו לא כל כך יודעים איך לבנות שלום". הוא הוסיף ואמר כי גם כיום 90% מהתושבים חיים בקהילות נפרדות, דבר המקשה על תהליך הפיוס. כחלק בלתי נפרד מכך, נראה שאין להמעיט בחשיבותו של מנגנון לצדק מעברי (transitional Justice), כאמצעי להתמודד עם עוולות העבר. האצ'ינסון טען כי ההסכם מ-1998 לא נתן מענה לכאבי העבר, וכל עוד לא נוצר מכניזם שיאפשר להם להרגיש שכאבם נשמע ומקבל מענה, "אי אפשר יהיה להתקדם לעתיד". בנאום שנשא שנים לאחר החתימה, אמר הנשיא קלינטון: "You need to face your own unfinished business". ואכן, למרות השינוי החיובי, העבר ממשיך להתדפק על הדלתות וליצור מתח ברחובות.

ובכן, חשוב לומר שלא ניתן לגזור גזרה שווה מסכסוך אחד למשנהו. ואולם, תובנות מסכסוך אלים, שנפתר לאחר עשרות ומאות שנים של הקזת דם הדדית, כולן או מקצתן, הן בהחלט חומר למחשבה.

*** תודה לאריאל חפץ נובל על תרומתה המכרעת לקיום האירוע במכון