השבוע תציין ישראל שלוש שנים למבצע 'צוק איתן'. רבבות מילים נכתבו על המבצע, נסיבותיו והשלכותיו, ורבים הצביעו על הליקויים שנתגלו במהלכו, הן ברמת היעדים האסטרטגיים והן ברמת שיטות הפעולה. שניהם גם יחד לא תאמו את האיום שהציבה חמאס. לא הרבה דובר על הפער ביעדים ובשיטות הפעולה שמפעילה המערכת הישראלית מול אויב אחר: ה-BDS.

ה-BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות) היא תנועה עולמית, לא-מדינתית ולא-היררכית החותרת להוביל לנזק כלכלי לישראל באופן שיאלץ אותה לשנות את מדיניותה למול הפלסטינים, בהשראת התנועה נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה בשנות ה-80 וה-90. כתנועה השואפת להשפיע ולשכנע קהלים בעולם המערבי (אליו משתייכת ישראל ושעמו היא מקיימת את מרבית קשריה הכלכליים והמדיניים), מאמצים מובילי ה-BDS את הרטוריקה של הזרמים המרכזיים במערב בדבר זכויות-אדם, התנגדות למלחמה ולקולוניאליזם. יעדיה הסופיים של התנועה, חשוב לציין, אינם מכוונים לשלום במזרח התיכון אלא למימוש מלא של זכות השיבה. הווה אומר היעלמותה דה-פקטו של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית.

תנועת ה-BDS פועלת בשורת מרחבים, כאשר אחד הבולטים שבהם הוא המרחב התקשורתי-תודעתי, שבו סובלת ישראל מפגיעות מובנית: בעוד שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מורכב ומלא בדקויות, הסביבה התקשורתית (כתבות טלוויזיה, פרשנויות בפאנלים וכו') אינה סובלנית למורכבויות ולדקויות - ובעידן המידע הדבר נכון פי כמה. הנטייה לפישוט-יתר של אמצעי התקשורת (ועל אחת כמה וכמה הרשתות החברתיות) מביאה לאימוץ נראטיב ערבי-פלסטיני חד-צדדי, לעתים קרובות מסולף. בבואם למכור עצמם לקהלים במערב, שלרוב אינם מכירים ואינם מתעניינים במורכבויות הסכסוך, אמצעי תקשורת מסוימים מסקרים עימותים אלימים באופן שאינו רק חד-צדדי, אלא פשטני ואף רדוד.

מה לכל זה ולמערכת הישראלית? הבון-טון של "אין מה לעשות, העולם כולו נגדנו" אינו מועיל וגם אינו נכון, שכן כמו כל זירת יעד על ישראל לפעול למול "העולם" בכלים העומדים לרשותה. הטיעון לפיו צריך להשקיע יותר בהסברה אינו חדש, אך הוא דורש פריטה ליעדים ספציפיים ולשיטות פעולה להשגתם. זאת לאור העובדה שההצגה השטוחה של ישראל את חמאס כארגון טרור קיצוני, שישראל היא קורבן להשקפתו המסוכנת, מנותקת לחלוטין מהתמונה הנשקפת מהעולם המערבי: מעצמה אזורית בעלת חילות אוויר ומודיעין מהטובים בעולם מפעילה כוח צבאי מסיבי נגד עם כבוש שחי תחת משבר הומניטארי.

עימות צבאי נוסף בעזה, לפי הערכות רבות, אינו נתון לסימן שאלה ובמוקדם או במאוחר הוא יתרחש. במקרה בו אכן יפרוץ סבב לחימה, על כלל הגורמים העוסקים בהסברה במערכת הישראלית - משרד החוץ, המשרד לנושאים אסטרטגיים, דובר צה"ל ושורת הדוברים הממשלתיים למיניהם - להימנע מהתקרבנות ומשיח דיכוטומי של "אנחנו טובים, הם רעים" ובמקום זאת לשקף ככל הניתן את מורכבות הסכסוך והעימות הפיזי המתרחש. יש לתת דגש ייחודי להיבטים המשפטיים (העובדה שצה"ל פועל בגדה בהתאם לדין הבינ"ל; שרשרת האישורים הנדרשת לפני תקיפה אווירית), הצבאיים (השימוש שעושה חמאס במגן אנושי ובמתקנים אזרחיים; המגבלות שצה"ל מטיל על הכוחות הלוחמים בכדי להימנע מנזק אגבי) והמדיניים (הסכסוך הישראלי-פלסטיני על מורכבויותיו הלאומיות, הפוליטיות וההיסטוריות). כותרת-העל של אסטרטגיית הדוברות הזו צריכה להיות פשוטה: המלחמה היא נוראית, אך ישראל עושה הכול בכדי לעשותה כמה שפחות נוראית.

מבחינת שיטות, מאמצי הדוברות הללו צריכים להיות מגובים בנתונים מאומתים, כמה שיותר חזותיים, שניתן להציגם בפשטות ובמהירות מעל גבי מסך הטלוויזיה או הטלפון הנייד, דוגמת צילומי שיגורים או פעילות לוחמי חמאס במרחבים אזרחיים (בתי חולים, בתי ספר, מסגדים). לכך, יש לרתום את המהפכה הטכנולוגית המאפשרת תיעוד והעברת מידע במהירות שיא מהשטח לאולפנים בכדי לשקף בזמן אמת את מורכבות הלחימה בשטח עירוני.

על ישראל "לחתור למגע" מול הרשתות המרכזיות במערב, כולל אלו המשקפות בדרך כלל עמדות העוינות אותה, ולהציג בפניהן את המורכבות והסיכונים שבניהול מערכה צבאית ברצועה, וכן את שורת האילוצים שישראל נתונה לה ושהיא מטילה על צבאה. התנצחות באולפנים, האשמת התקשורת בשקרים ובאנטישמיות ונפנוף באידיאולוגיה הרדיקלית של חמאס אולי מטפחות את המורל הלאומי, אך אינן מסייעות לטשטש את דימויה של ישראל ככובשת ומפרת זכויות אדם.

את מובילי ה-BDS לא ניתן לשכנע. עוינותם לישראל עמוקה, ולא תתערער בשל עובדות. אך כיוון שמדובר כאמור במאבק על ה-"Hearts and Minds" של אזרחי המערב, שרובם חסרים דעה ברורה או אפילו ידע בסיסי על הסכסוך, זו אחריותה של ישראל להציג את הסכסוך כפי שהוא - מורכב, מסובך ומסוכן - ובכך לקנות לעצמה את הרווחים בדעת הקהל שהיא כה זקוקה להם.