(***אזהרה: ספוילר לפניך!***)

"משחקי הרעב" זו סדרת ספרים בת שלושה חלקים, המתרחשת ביקום פוסט-אפוקליפטי במדינת פאנם, ובה עיר משגשגת (קפיטול) ו-12 מחוזות תחת שלטון עריץ. בכל שנה נבחרים ילדים להשתתף בהתמודדות מוות המשודרת בטלוויזיה ונקראת "משחקי הרעב". החל מ-2012 הטרילוגיה עובדה לארבעה סרטים שונים. הביקורת של "משחקי הרעב" נגד מהפכות, מורדים והאופן בו מתמלא החלל שמותירה דיקטטורה במדינה היא מעין השתקפות של המציאות. המסר בסרט הוא המחשה כי מורדים במשטר, הנחשבים לתחליף בר-קיימא, אינם בהכרח אופציה מתאימה. במובן זה, "משחקי הרעב" מעלה שאלות שרלבנטית גם בהקשר המלחמה בסוריה אודות מורדים, מהפכות והתהייה מי הוא המושיע? למעשה, סדרת "משחקי הרעב" יכולה להוות חומר למחשבה עבור השחקנים בקהילה הבינלאומית ובעיקר ארצות הברית, הרואים במורדים בסוריה פיתרון חלופי במקומו של הנשיא אסד. זאת, באמצעות הצבת שאלות על מי הם המורדים והאם הם מהווים אופציה טובה יותר מהמשטר הנוכחי?

לרוב בסרטים, ובפרט סרטים בדיוניים באופן די גורף, מייצרים מציאות דיכוטומית של טוב מול רע. דמויות מאופיינות באופן בולט כגיבור או כנבל באמצעות דיאלוגים, הצגת הגיבורים, תגובותיהם, מעשיהם, אישיותם והרקע שמסופר עליהם. אולם, סדרת "משחקי הרעב" ובמיוחד הסרט הרביעי והאחרון בסדרה, "עורבני חקיין: חלק 2", חורגים מתבנית זו. למעט הגיבורה קאטניס אוורדין, אף דמות לא נכנסת לתבנית טיפוסית. מיטשטשים בה הגבולות בין טוב לרע, כאשר בסוף הסרט האחרון עולים המורדים לשלטון לאחר שהדיחו את שלטון העריצות – ומתחוור שהמצב במדינה אינו טוב יותר. השאלה מי הוא טוב ומי הרע נותרת מעורפלת ככל שהסרט צולל למאבק בין המורדים לשלטון העריצות, כשלמעשה מרחפת ברקע השאלה האם רק מפני שהמורדים לוחמים במשטר, האם הם גם אלה שראויים למלא את הריק שייווצר לאחר הפלתו? במילים אחרות, מתעוררת תהיה מי הם בכלל המורדים והאם הם בהכרח יותר טובים מהמשטר הקיים.

ההשלכות של מהפכה והצורך המידי לספק תחליף לעריצות הוא משל למתרחש במציאות. הסרט מציף שורה של נושאים מעולם הסכסוכים האלימים, הנבחנים בו לעומק: שטחים אפורים, משטרים עריצים, מורדים שהם הרע במיעוטו, אכזריות מצד השלטון והפצת תעמולה של שני הצדדים. כך, יש ניסיון לספר את סיפורו של הקונפליקט על המתח שבין עוצמה לחירות. הסרט האחרון בסדרה, באופן מובהק, ממחיש ומסביר מדוע הפלת השלטון אינה מספיקה, ולמה מי ששואף לשלוט מבלי לשמוע את רחשי עמו מהווה סכנה לחירות. באחריתו, מתברר כי למורדים אין כוונה אמיתית להוביל תהליך דמוקרטיזציה, אלא בסך הכל לחפש נקמה באויביהם – באופן דומה לזה שהם סבלו ממנו בעידן העריצות.

בסוריה, הנמצאת בעיצומה של מלחמת אזרחים, ידוע על יותר מ-150 ארגונים שממוקמים על קשת רחבה מבחינה אידאולוגית ודתית. הפלתו של העריץ אסד עשויה להביא את סוריה להקצנה ולעלייתם לשלטון של גורמים כמו ג'בהת א-נוסרה או ה'מדינה האסלאמית'. שינוי יסודי, לעומת זאת, יכול לנבוע אך ורק מגורמים מקומיים באמצעות בחירות שוויוניות – ולא בכוח הזרוע. אולם, המורדים בסוריה אינם פועלים לפי היגיון זה, כאשר חלק גדול מאמונתם מושתת על אידאולוגיה שנעה בין אסלאם פוליטי לסלפיה-ג'האדיה. יתרה מכך, אין בסוריה מוסדות מבוססים הפועלים למען דמוקרטיה, קל וחומר דמוקרטיה ליברלית. בעת הנוכחית, חמש שנים לאחר פרוץ המשבר בסוריה ובעולם הערבי כולו, סוריה היא יותר לוב מאשר מצרים: ככל שהמלחמה נמשכת, כך ארגוני המורדים הופכים קנאים יותר בפעולתם, כפי שאפשר לראות בהתאמה גם בסרט.

יצירות דיסטופיות כמו "משחקי הרעב" יכולות לשמש כלי ביקורתי לבחינת החברה האנושית והסתירות המתקיימות בה בעקבות מהפכות. אפשר לתהות האם בכלל, ואם כן אז מה שובר קופות דיסטופי על תת-סוגה לסרטי אפוקליפסה יכול ללמד אותנו? מסתבר שדי הרבה על מהפכות בחברה המודרנית ותוצאותיהן, לבטח לא פחות ממה שיכולים ללמד רבים העוסקים בטיפול והתמודדות עמן. באופן לא-מודע, הדמויות ב"משחקי הרעב" מייצגות נראטיב שמתאר ומבהיר את הבלבול שאופף את המלחמה בסוריה. העלילה מדגימה כיצד חרף המודעות לאיומים והסכנות בהתפתחויות העתידיות, המדיניות המיושמת במציאות בפועל אינה תואמת. "משחקי הרעב" יכול להיתפס כנורת אזהרה למה עשוי לקרות כאשר ממלאים את הריק השלטוני במורדים, שרוצים להשתחרר מעריצות כדי להשיג צדק ושוויון, אבל אלה אובדים ככל המלחמה הופכת אכזרית וממושכת, ולעתים הופכים לדבר האחרון שעומד לנגד עיניהם. על ארצות הברית והקהילה הבינלאומית לזכור זאת בניסיונם להשגת הסדר עתידי במדינה המפוררת.