ביום שישי, ה-1 באפריל 2016 יזמו ארגוני המורדים הפגנות בכמה מוקדים באזורים שבשליטתם בסוריה, שסיסמתם הייתה: "לא לפדרציה, לא לחלוקת סוריה". היה זה ביטוי להתנגדות הגורפת מקיר אל קיר לרעיון שהושמע בחוגים מדיניים-בינלאומיים (ובאופן לא רשמי) להפוך את סוריה לפדרציה "ביום שאחרי". שורשיה של הסלידה הסורית מרעיון הפדרציה טמונים עוד בשלב טרום-העצמאות של סוריה בתקופת המנדט הצרפתי, כאשר צרפת ניסתה להקים בלבנט קנטונים על בסיס עדתי-דתי; ובתפיסת הפן-ערביות שהגיעה לשיאה באמצע המאה ה-20. הלאומיות הפן-ערבית, שטופחה לאורך השנים, ושסוריה הייתה מנושאות דגלה, היא שהורידה מערכן של הזהויות המשניות: העדתיות, הדתיות והאתניות.

מפלגת הבעת', אשר שולטת בסוריה משנת 1963, אסרה מאז עלייתה לשלטון מתן פומביות לכל שיח עדתי, ככזה שהוא בבחינת "המצאה ריאקציונרית" המוקצה מחמת מיאוס. לפי תפיסה זו, הזהות הפרטית המשנית של האזרח הסורי לא עמדה אף פעם בפני עצמה, והיא נועדה תמיד לחזק את הזהות האידיאולוגית הפן-ערבית הסוציאליסטית, נחלת הכלל. זאת ועוד, ברית הפריפריות והמיעוטים שימשה הבסיס לשליטתה של מפלגת הבעת' לאורך עשורים בזכות זהות האינטרסים שנוצרו ביניהם. אופי המשטר שנבנה על שיטה זו הפך את סוריה למדינת משטרה כוחנית וצנטרליסטית בכל תחומי החיים (ביטחון, כלכלה, פיתוח תשתיות וכו'), עד שבראשית העשור הגולם קם על יוצרו.

יחד עם זאת, ועל אף שהטלטלה בעולם הערבי החזירה לקדמת הבמה את הזהויות הפרימורדיאליות הטבועות באוכלוסיית האזור, והבליטה אותן עוד, המהפכה נגד שלטונו של בשאר אל-אסד, שפרצה במארס 2011, לא ביקשה לחלק את סוריה. למעשה, היא ביקשה לייצר זהות סורית משותפת ו"גאה", תוך כדי הגנה על הישות הסורית המדינית השלמה והריבונית. הלך הרוח בדפים המזוהים עם ארגוני המורדים ברשתות החברתיות, שליווה את הפגנות יום השישי ה-1 באפריל 2016, חיזק את העמדה הנחרצת לא להביא לחלוקתה של המדינה. גולשים (מוסלמים סונים) כתבו: "הבעיה הקיימת היום בסוריה היא שליטתו של משטר עדתי, הנמצא במיעוט, עוין את רוב העם הסורי ופועל באופן מפלה לשירות עדתו ולגורמים חיצוניים, המסייעים לא רק להישרדותו אלא גם לגניבת אוצרותיה של המדינה ולהברחתם אל מחוצה לה. הפתרון הנכון צריך להיות בהקמת משטר שייתן ביטוי לכל העדות והקבוצות האתניות השונות, וישרת את כל נדבכי העם הסורי".

גולשים אחרים גרסו כי "סוריה אינה מאפה עוגה, שבה כל אחד שיש לו אג'נדה, מנצל את התנאים שנוצרו בשטח, ונערך באמצעות סכינים מתוצרת-חוץ לבצוע ממנה פרוסה לעצמו. הסורים על מרכיביהם הדמוגרפיים השונים חיו במשך מאות שנים בדו-קיום, והם ימשיכו לחיות כך. כל מי שסבור שיש באפשרותו לחיות בנפרד במסגרת של אמירות, פדרציה או קנטון, חולם חלומות ושוגה באשליות". זאת ועוד, "צורת הממשל והתוכן של סוריה ייקבעו בידי הסורים עצמם לאחר ששחרורם יושלם במלואו, שהרי מתן הזכות של כל הסורים לממש את תרבותם וחירותם מהווה עקרון מעקרונות המהפכה שלנו. איש לא יחשוב שהוא מעל איש אחר, סוריה הייתה מאז ומתמיד מגוונת (דמוגרפית) והיא תישאר כך!". גם בסביבת המשטר העלאווי בראשות בשאר אל-אסד מובעת התנגדות מוחלטת לרעיון הפדרציה, מה גם שהמשטר עדיין שם את יהבו על השבת כל הטריטוריה הסורית לידיו, וחותר לכך מבחינה צבאית.

בשורה התחתונה, בין אם רעיון הפדרציה הופרח כבלון ובין אם היה מי שחשב אותו לרציני, מבחינתם של הסורים - המיעוטים האתניים, המורדים הסונים וכוחות אסד כאחד - הרעיון הזה (לכל הפחות בשלב זה של מלחמת האזרחים) פסול מעיקרו. לא רק שההיסטוריה לא הנחילה ניסיון פדרטיבי כלשהו שניתן ללמוד ממנו, או להשוות אליו, ברחבי המזרח התיכון הערבי, הרי שצורת הממשל הפדרטיבית הסורית לכשעצמה עשויה להציף שאלות מבניות מהותיות בתחום ביזור הסמכויות הפוליטיות על פי חוק: האם הפדרציה תוקם על פי חתך גיאוגרפי אזורי, שבו לערים ולפריפריות שלהן יהיה מעמד מוביל (חלב, לטאקיה, דמשק וכו')? או שמא על פי חתך אזורי המחייה של המרכיבים הדתיים-עדתיים (סונים, עלאווים, דרוזים, כורדים וכו')? מלחמת האזרחים הסורית עדיין רחוקה מסיום ומתכונתה המדינית-הפוליטית של סוריה ב"יום שאחרי" עדיין לא ברורה. מה שבטוח, על סורים רבים, בממשל ובאופוזיציה כאחד, מקובלת ההנחה שהסורים עצמם הם אלה שיידרשו לקבוע את גורלם ולא אף גורם חיצוני אחר.

***ד"ר אלי גליה חוקר וכותב על ממדיה השונים של מלחמת האזרחים בסוריה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בביוגרפיה של ג'ורג' חבש, מייסד "תנועת הלאומיים הערביים" ו"החזית העממית לשחרור פלסטין".