בשבועיים האחרונים התרחשו שלוש תקיפות אוויריות בסוריה, המיוחסות לישראל: הראשונה, לעבר אתר של המרכז למחקרים מדעיים, מרכז סורי לייצור ולפיתוח אמצעי לחימה; השנייה, סדרת תקיפות לעבר שדות התעופה הבינלאומיים של סוריה בחלב ובדמשק, במטרה לסכל העברות אמל"ח; תקיפה נוספת בשדה התעופה של חלב שהתרחשה בתאריך 6.9. המשותף לתקיפות הוא הפגיעה בתשתיות לכאורה אזרחיות סוריות, שמשטר אסד מעמיד, מרצון או מכורח, להמשך התעצמות איראן ושלוחיה.
לכאורה, מדובר בהמשך אסטרטגית המב"מ שנועדה לתקוע טריז בין איראן לסוריה, תוך המחשת המחיר לאסד עבור אירוח האיראנים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מעוצמת התקיפות וקצבן המהיר, נגד תשתיות לאומיות סוריות. התקיפה שאירעה ביוני האחרון לעבר שדה התעופה הבינלאומי של דמשק, גררה אמנם גינויים מוכרים נגד ישראל, אבל נראה כי היא בעיקר הגבירה את הלחץ מצד סוריה ורוסיה על איראן. אם בעבר הנזק האיראני הוא שהיה במוקד, בתקיפות האחרונות יש דגש רב על פגיעה בתשתית הסורית, ובפרט ביעד רגיש עבור המשטר – שדות התעופה, להן משקל משמעותי בשיקום הכלכלי של סוריה.
תקיפות אלה מתבצעות על רקע המלחמה באוקראינה שמסיטה את הקשב הרוסי מסוריה. ביטוי לכך בהחלטה הרוסית להוציא את מערכת ההגנה האווירית 300S- מהזירה, מערכת שמיועדת הייתה לעבור לידיים סוריות לשם הגנה מתקיפות אוויריות. וכן, על רקע השאיפה הישראלית להעביר מסר ברור על המשך הפעילות נגד ההתבססות האיראנית, ללא קשר להסכם הגרעין.
נראה שהתפתחויות אלה, לצד היעדר תגובת נגד מצד איראן, סוריה או רוסיה, מובילות את ישראל לעליית המדרגה במב"מ. אך נשאלת השאלה, האם ישראל מגיעה לקצה גבול חופש הפעולה שלה בסוריה? כבר בעת הנוכחית נשמעים קולות בזירה הבינלאומית והפנימית המגנים את הפגיעה בתשתיות לאומיות סוריות, ולמול הבחירה להמשיך ולהעצים את החיכוך עם המרחב האזרחי במב"מ – ישראל תצטרך לעמוד בפני שאלות לגיטימיות המערכה וגבולותיה.