הצהרת הכוונות שהושגה בין ארצות הברית לאיראן ושאמורה להיחתם ביום שישי הקרוב בג'נבה, היא בעיקר ניסיון אמריקאי לעצור מלחמה שטראמפ כבר לא רצה בה. הממשל מציג את פתיחת מצר הורמוז, עצירת הלחימה והתחייבות איראנית שלא לפעול להשגת נשק גרעיני כהישג משמעותי, ואילו האיראנים מתפארים בהשגת שחרור הכספים שלהם שמוקפאים, המשך ייצוא נפט ומבהירים שגם המעבר בהורמוז לא יחזור לקדמותו, קרי, היטל כלשהו ייגבה.
אין מדובר בהסכם גרעין חדש ורוב הסוגיות המרכזיות נותרו פתוחות: גורל האורניום המועשר, המשך העשרת אורניום והיקף הפיקוח, לצד הסרת הסנקציות. גם חלון המשא ומתן בן 60 הימים להשגת הסכם גרעין אינו מבטיח פריצת דרך. סביר יותר שהוא יהפוך למנגנון של דחייה, משיכת זמן ודיונים ארוכים ללא הכרעה. איראן תנסה לשמר את ההקלות שכבר קיבלה, להימנע מוויתורים נוספים ולמסמס את הדרישות האמריקאיות. טראמפ, שכבר הכריז על הצלחה, יתקשה, וספק אם כלל ירצה, לחזור למלחמה כוללת שתסכן את ההישג הפוליטי שהוא מבקש להציג.
גם בסוגיית השלוחים של איראן ובראשם חיזבאללה והח'ותים אין, ככל הידוע, פירוט מעבר לקביעה שהפסקת האש תחול על כל הזירות. בסוגיית לבנון הקריטית לישראל, יש דיווחים שונים מוושינגטון ומירושלים וזהו פתח לחיכוך מתמשך עם ממשל טראמפ שחושד בישראל כמי שמנסה לפגוע בסיכויים לסיום המלחמה.
המאזן של ישראל בנקודת הזמן הנוכחית הוא מורכב ובנושאים מסוימים אף שלילי. המערכה הוכיחה את עוצמתה הצבאית, בדגש על המודיעין והטכנולוגיה, ואת עומק שיתוף הפעולה המבצעי עם ארצות הברית. אולם, נוכח העדר הכרעה צבאית, בשלב הסיום נחשפו הפערים בין ישראל לארה"ב ובעיקר הומחשה ההדרה של ישראל מהדיונים בין וושינגטון לטהראן. ישראל קיוותה לתרגם את ההישגים הצבאיים לשינוי אסטרטגי ארוך טווח מול איראן וחיזבאללה; טראמפ ביקש לסיים את המלחמה, לפתוח את הורמוז, להוריד את הלחץ הכלכלי על המערכת הגלובלית ולהציג הישג פוליטי מהיר.
איראן, למרות הפגיעה המשמעותית שספגה במהלך 40 ימי הלחימה יוצאת מהמערכה כשידה על העליונה. היא הצליחה לעמוד מול הצבאות החזקים של ארה"ב וישראל וניהלה מו"מ עיקש תוך הבטחת האינטרסים העיקריים שלה: המצור עליה מוסר; תוכנית הגרעין לא פורקה; שאלת האורניום נדחתה להמשך; היא צפויה להקלות כלכליות (כספים קפואים וייצוא נפט); והמנוף של סגירת הורמוז, שהוכיח עצמו ככלי לחץ אפקטיבי על הכלכלה העולמית ועל וושינגטון, יישאר במידה רבה בידיה. המשטר לא קרס והוא חש עצמו אף חזק יותר מול הציבור. כל זה אינו מצמצם את הפגיעות שדורשות שיקום, את הבעיות הכלכליות שהחריפו ולמשטר האיראני אין פתרון זמין עבורן, את שנאת חלקים גדולים בציבור למשטר ואת מאבקי הכוח שיתפתחו בעתיד בין הגורמים הפוליטיים השונים.
ישראל יוצאת מהמערכה עם הישגים צבאיים חלקיים ועם מרחב מדיני מצומצם יותר. מול איראן חופש הפעולה צפוי להצטמצם מאוד; בלבנון ייתכן שיישמר מרחב פעולה מסוים, אך כל תקיפה משמעותית נגד שיקום חיזבאללה תיבחן דרך השאלה אם היא מסכנת את ההסכם עם איראן, ויתכן שישראל החמיצה הזדמנות לחזק את ממשלת לבנון תוך הגעה להסכמות איתה.
הצהרת הכוונות שהושגה בין ארצות הברית לאיראן ושאמורה להיחתם ביום שישי הקרוב בג'נבה, היא בעיקר ניסיון אמריקאי לעצור מלחמה שטראמפ כבר לא רצה בה. הממשל מציג את פתיחת מצר הורמוז, עצירת הלחימה והתחייבות איראנית שלא לפעול להשגת נשק גרעיני כהישג משמעותי, ואילו האיראנים מתפארים בהשגת שחרור הכספים שלהם שמוקפאים, המשך ייצוא נפט ומבהירים שגם המעבר בהורמוז לא יחזור לקדמותו, קרי, היטל כלשהו ייגבה.
אין מדובר בהסכם גרעין חדש ורוב הסוגיות המרכזיות נותרו פתוחות: גורל האורניום המועשר, המשך העשרת אורניום והיקף הפיקוח, לצד הסרת הסנקציות. גם חלון המשא ומתן בן 60 הימים להשגת הסכם גרעין אינו מבטיח פריצת דרך. סביר יותר שהוא יהפוך למנגנון של דחייה, משיכת זמן ודיונים ארוכים ללא הכרעה. איראן תנסה לשמר את ההקלות שכבר קיבלה, להימנע מוויתורים נוספים ולמסמס את הדרישות האמריקאיות. טראמפ, שכבר הכריז על הצלחה, יתקשה, וספק אם כלל ירצה, לחזור למלחמה כוללת שתסכן את ההישג הפוליטי שהוא מבקש להציג.
גם בסוגיית השלוחים של איראן ובראשם חיזבאללה והח'ותים אין, ככל הידוע, פירוט מעבר לקביעה שהפסקת האש תחול על כל הזירות. בסוגיית לבנון הקריטית לישראל, יש דיווחים שונים מוושינגטון ומירושלים וזהו פתח לחיכוך מתמשך עם ממשל טראמפ שחושד בישראל כמי שמנסה לפגוע בסיכויים לסיום המלחמה.
המאזן של ישראל בנקודת הזמן הנוכחית הוא מורכב ובנושאים מסוימים אף שלילי. המערכה הוכיחה את עוצמתה הצבאית, בדגש על המודיעין והטכנולוגיה, ואת עומק שיתוף הפעולה המבצעי עם ארצות הברית. אולם, נוכח העדר הכרעה צבאית, בשלב הסיום נחשפו הפערים בין ישראל לארה"ב ובעיקר הומחשה ההדרה של ישראל מהדיונים בין וושינגטון לטהראן. ישראל קיוותה לתרגם את ההישגים הצבאיים לשינוי אסטרטגי ארוך טווח מול איראן וחיזבאללה; טראמפ ביקש לסיים את המלחמה, לפתוח את הורמוז, להוריד את הלחץ הכלכלי על המערכת הגלובלית ולהציג הישג פוליטי מהיר.
איראן, למרות הפגיעה המשמעותית שספגה במהלך 40 ימי הלחימה יוצאת מהמערכה כשידה על העליונה. היא הצליחה לעמוד מול הצבאות החזקים של ארה"ב וישראל וניהלה מו"מ עיקש תוך הבטחת האינטרסים העיקריים שלה: המצור עליה מוסר; תוכנית הגרעין לא פורקה; שאלת האורניום נדחתה להמשך; היא צפויה להקלות כלכליות (כספים קפואים וייצוא נפט); והמנוף של סגירת הורמוז, שהוכיח עצמו ככלי לחץ אפקטיבי על הכלכלה העולמית ועל וושינגטון, יישאר במידה רבה בידיה. המשטר לא קרס והוא חש עצמו אף חזק יותר מול הציבור. כל זה אינו מצמצם את הפגיעות שדורשות שיקום, את הבעיות הכלכליות שהחריפו ולמשטר האיראני אין פתרון זמין עבורן, את שנאת חלקים גדולים בציבור למשטר ואת מאבקי הכוח שיתפתחו בעתיד בין הגורמים הפוליטיים השונים.
ישראל יוצאת מהמערכה עם הישגים צבאיים חלקיים ועם מרחב מדיני מצומצם יותר. מול איראן חופש הפעולה צפוי להצטמצם מאוד; בלבנון ייתכן שיישמר מרחב פעולה מסוים, אך כל תקיפה משמעותית נגד שיקום חיזבאללה תיבחן דרך השאלה אם היא מסכנת את ההסכם עם איראן, ויתכן שישראל החמיצה הזדמנות לחזק את ממשלת לבנון תוך הגעה להסכמות איתה.