המלחמה עם איראן והחות'ים מציבה את ערב הסעודית בפני אתגר נוסף, שקשה יותר למדוד מהפגיעה בתשתיות ובכלכלה: שחיקה אפשרית בתחושת הביטחון של הציבור ובאמונו ביכולת ההנהגה להבטיח שגרת חיים. סימנים ראשוניים לכך עולים מדיווחים מתוך הממלכה ומהשיח ברשתות החברתיות.
התקיפות האחרונות על ריאד, ובעיקר הפגיעה בנמל התעופה הבינלאומי, הפכו את המלחמה למוחשית ואישית. ההרוגים והפצועים, המעבר ללמידה מרחוק והשיבושים בשגרה מעוררים פחד ואי-ודאות. דיווחים שונים מתארים שינוי בהלך הרוח: האמון בהנהגה נותר גבוה, אך יש כבר מי שמדברים על עזיבת הממלכה, אפשרות שעד לאחרונה נחשבה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת.
גם ברשתות החברתיות מסתמנת תמונה מורכבת. האשטאגים דוגמת "ערב הסעודית היא קו אדום" או "אלוהים שמור על ערב הסעודית" מבטאים התגייסות לאומית, אבל על ההרוגים וקריאות לנקמה בחות'ים. אלא שפטריוטיות וחרדה אינן סותרות זו את זו, ובמדינה שבה חופש הביטוי מוגבל קשה להעריך עד כמה השיח הפומבי משקף את עמדות הציבור.
חשוב לזכור שמחמד בן-סלמאן ביסס את הלגיטימציה שלו גם על הבטחה למדינה משגשגת, פתוחה ובטוחה יותר. השאלה היא אם הממלכה תוכל להמשיך לשכנע את תושביה ואת העולם שהיא מקום בטוח לחיות בו ולהשקיע בו.
העימות עם החות'ים מורכב במיוחד: אחרי יותר מעשור של לחימה, לא ברור מה ייחשב ניצחון וכיצד ניתן לסיים את המערכה. חוסר הוודאות באשר למשכה עלול להיות מאיים לא פחות מהתקיפות עצמן. אין כיום עדות מבוססת למשבר אמון במשטר, והמלחמה אף עשויה לחזק את ההזדהות הלאומית. אולם הסכנה אינה בהכרח התפרצות מחאה, אלא הפיכת חוסר הביטחון לשגרה.
החות'ים אינם צריכים להביס את ערב הסעודית צבאית כדי להסב לה נזק אסטרטגי. די בכך שיצליחו לשבש את החיים בבירה ולערער את תחושת הביטחון. המבחן של בן-סלמאן אינו רק להגן על הממלכה, אלא לשמר את אמונת הציבור בעתיד שהבטיח לו.
המלחמה עם איראן והחות'ים מציבה את ערב הסעודית בפני אתגר נוסף, שקשה יותר למדוד מהפגיעה בתשתיות ובכלכלה: שחיקה אפשרית בתחושת הביטחון של הציבור ובאמונו ביכולת ההנהגה להבטיח שגרת חיים. סימנים ראשוניים לכך עולים מדיווחים מתוך הממלכה ומהשיח ברשתות החברתיות.
התקיפות האחרונות על ריאד, ובעיקר הפגיעה בנמל התעופה הבינלאומי, הפכו את המלחמה למוחשית ואישית. ההרוגים והפצועים, המעבר ללמידה מרחוק והשיבושים בשגרה מעוררים פחד ואי-ודאות. דיווחים שונים מתארים שינוי בהלך הרוח: האמון בהנהגה נותר גבוה, אך יש כבר מי שמדברים על עזיבת הממלכה, אפשרות שעד לאחרונה נחשבה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת.
גם ברשתות החברתיות מסתמנת תמונה מורכבת. האשטאגים דוגמת "ערב הסעודית היא קו אדום" או "אלוהים שמור על ערב הסעודית" מבטאים התגייסות לאומית, אבל על ההרוגים וקריאות לנקמה בחות'ים. אלא שפטריוטיות וחרדה אינן סותרות זו את זו, ובמדינה שבה חופש הביטוי מוגבל קשה להעריך עד כמה השיח הפומבי משקף את עמדות הציבור.
חשוב לזכור שמחמד בן-סלמאן ביסס את הלגיטימציה שלו גם על הבטחה למדינה משגשגת, פתוחה ובטוחה יותר. השאלה היא אם הממלכה תוכל להמשיך לשכנע את תושביה ואת העולם שהיא מקום בטוח לחיות בו ולהשקיע בו.
העימות עם החות'ים מורכב במיוחד: אחרי יותר מעשור של לחימה, לא ברור מה ייחשב ניצחון וכיצד ניתן לסיים את המערכה. חוסר הוודאות באשר למשכה עלול להיות מאיים לא פחות מהתקיפות עצמן. אין כיום עדות מבוססת למשבר אמון במשטר, והמלחמה אף עשויה לחזק את ההזדהות הלאומית. אולם הסכנה אינה בהכרח התפרצות מחאה, אלא הפיכת חוסר הביטחון לשגרה.
החות'ים אינם צריכים להביס את ערב הסעודית צבאית כדי להסב לה נזק אסטרטגי. די בכך שיצליחו לשבש את החיים בבירה ולערער את תחושת הביטחון. המבחן של בן-סלמאן אינו רק להגן על הממלכה, אלא לשמר את אמונת הציבור בעתיד שהבטיח לו.