יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשפ"ב מצוין השנה ביד ושם בסימן "מסילות אל האבדון - שילוחם של היהודים בתקופת השואה". קרון הרכבת, אותו סמל הקדמה והתיעוש של המאות התשע עשרה והעשרים, הפך בין השנים 1945-1939 לסמל האימה.
הנה מונח לפנינו אותו אבסורד בלתי נתפש של הימים האפלים ההם: מושגים כגון 'קדמה', 'תיעוש וטכנולוגיה', 'יעילות', 'עבודה יצרנית', 'גלובליזציה' - נסוגו באחת אחורנית. הבטחת הקדמה הגדולה של המאה הקודמת, שהיתה אמורה להצעיד את כל יבשת אירופה אל עבר עתיד זוהר ומבטיח - הוחלפה לה בשקשוק גלגלי קרונות בקר מיושנים המלאים עד אפס מקום, לא בבקר - כי אם בבני אדם – יהודים. נשים, גברים וטף, שעד לפני רגע היו אזרחי מדינות, עבדו, חיו, נולדו והולידו, חלמו ורקמו חלומות.
משעה שנגזלה מן המועלים על קרונות הבקר זהותם כבני אנוש, הם הפכו לדמויות חסרות אונים וישע המשוועות רק לדבר אחד - לשרוד עוד רגע, עוד שעה, אם אפשר. בני אדם, חולים, מותשים ועייפים, חרדים לגורלם ולגורל ילדיהם, הכמהים לעוד נשימה אחת מן החלון הצר מוקף תיל הברזל. אותם גלגלי רכבת לא הובילו עוד אל עבר עתיד של קדמה, אלא לכיוון אחד בלבד - המוות.
מבחינתם של הגרמנים, הוגי 'הפתרון הסופי' - אותה תוכנית מדוקדקת להשמדתה של יהדות אירופה כולה, מדובר היה בצעד 'יעיל' במיוחד - לקרון שאמור היה להוביל שמונה-עשר סוסים, או שמונה פרות, ניתן היה כעת לדחוס בין 200-150 יהודים אל מותם. ה'קדמה' בתפארתה, כך לדידם. יותר מכך: ניתן אף להגדיל את מספר הקרונות, להאיץ את מנועי הקטר ולהביא להשמדתם של אלה במהירות שיא. ואם לא די בכך, אז אפילו הוצאות הנסיעה תהיינה על חשבונם של היהודים. כך, חשבו, תהפוך עובדת היותם ההיסטורית - לשמועה בלבד. מתוך חשיבה מעוותת זו, צמחו גם ניצניו של ה'מפעל' האיום ביותר שיוצר אי פעם על ידי חברת בני האנוש: אושוויץ-בירקנאו. זאת לראייה, כי אופן השימוש במונח ה'קדמה'- בכוחו של אדם היא.
יש לזכור כי המוציאים אל הפועל של תכנית הרשע הזו לא היו רק גרמנים, כי אם גם תושבי המדינות והערים הנכבשות עצמם. גם הם שימשו כנהגי הקטר אשר הובילו אל מלתעות המוות, ושמרו יחד עם אנשי הס.ס. על דלתות הקרונות על מנת לוודא כי אף יהודי לא יצליח לברוח אל החופש, גם אם מאוד ינסה.
וכך, במשך שש שנים ארוכות מדי, התנהל לו עולם הפוך. מקדמה טכנולוגית הצופה אל פני העתיד הוסטו גלגלי ההיסטוריה ונסוגו אחורנית, נפרדו מערכי המוסר והטוהר ועטו אל שדות האימה הגדולה ביותר שידעה האנושות - אושוויץ, טרבלינקה, סוביבור, בלז'ץ, מיידנק, חלמנו.
בבואנו לזכור ולהזכיר את אשר ארע, יש לתת את הדעת על העובדה המדאיגה כי גם כיום, יותר מתמיד, מנשבות להן רוחות ההכחשה והשכחה ביתר שאת ברחבי אירופה ומעבר לה. חצאי אמיתות, עיוותי עבר וטשטוש עקבות הרצח בשיח הציבורי-חברתי באירופה נוכחים כיום יותר מאי פעם. יש לדאוג כי במיוחד בקרב קבוצות אלו, והן רבות ומתרבות - אבוקת האמת לא תכבה.
הסופר וניצול השואה אלי ויזל ז"ל כתב בזכרונותיו אודות הגירוש אל מחנה המוות אושוויץ במאי 1944:
"החיים בקרונות הבקר היו מות נעורי. כמה מהר התבגרתי".
יהי זכרם של הנרצחים ברוך.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשפ"ב מצוין השנה ביד ושם בסימן "מסילות אל האבדון - שילוחם של היהודים בתקופת השואה". קרון הרכבת, אותו סמל הקדמה והתיעוש של המאות התשע עשרה והעשרים, הפך בין השנים 1945-1939 לסמל האימה.
הנה מונח לפנינו אותו אבסורד בלתי נתפש של הימים האפלים ההם: מושגים כגון 'קדמה', 'תיעוש וטכנולוגיה', 'יעילות', 'עבודה יצרנית', 'גלובליזציה' - נסוגו באחת אחורנית. הבטחת הקדמה הגדולה של המאה הקודמת, שהיתה אמורה להצעיד את כל יבשת אירופה אל עבר עתיד זוהר ומבטיח - הוחלפה לה בשקשוק גלגלי קרונות בקר מיושנים המלאים עד אפס מקום, לא בבקר - כי אם בבני אדם – יהודים. נשים, גברים וטף, שעד לפני רגע היו אזרחי מדינות, עבדו, חיו, נולדו והולידו, חלמו ורקמו חלומות.
משעה שנגזלה מן המועלים על קרונות הבקר זהותם כבני אנוש, הם הפכו לדמויות חסרות אונים וישע המשוועות רק לדבר אחד - לשרוד עוד רגע, עוד שעה, אם אפשר. בני אדם, חולים, מותשים ועייפים, חרדים לגורלם ולגורל ילדיהם, הכמהים לעוד נשימה אחת מן החלון הצר מוקף תיל הברזל. אותם גלגלי רכבת לא הובילו עוד אל עבר עתיד של קדמה, אלא לכיוון אחד בלבד - המוות.
מבחינתם של הגרמנים, הוגי 'הפתרון הסופי' - אותה תוכנית מדוקדקת להשמדתה של יהדות אירופה כולה, מדובר היה בצעד 'יעיל' במיוחד - לקרון שאמור היה להוביל שמונה-עשר סוסים, או שמונה פרות, ניתן היה כעת לדחוס בין 200-150 יהודים אל מותם. ה'קדמה' בתפארתה, כך לדידם. יותר מכך: ניתן אף להגדיל את מספר הקרונות, להאיץ את מנועי הקטר ולהביא להשמדתם של אלה במהירות שיא. ואם לא די בכך, אז אפילו הוצאות הנסיעה תהיינה על חשבונם של היהודים. כך, חשבו, תהפוך עובדת היותם ההיסטורית - לשמועה בלבד. מתוך חשיבה מעוותת זו, צמחו גם ניצניו של ה'מפעל' האיום ביותר שיוצר אי פעם על ידי חברת בני האנוש: אושוויץ-בירקנאו. זאת לראייה, כי אופן השימוש במונח ה'קדמה'- בכוחו של אדם היא.
יש לזכור כי המוציאים אל הפועל של תכנית הרשע הזו לא היו רק גרמנים, כי אם גם תושבי המדינות והערים הנכבשות עצמם. גם הם שימשו כנהגי הקטר אשר הובילו אל מלתעות המוות, ושמרו יחד עם אנשי הס.ס. על דלתות הקרונות על מנת לוודא כי אף יהודי לא יצליח לברוח אל החופש, גם אם מאוד ינסה.
וכך, במשך שש שנים ארוכות מדי, התנהל לו עולם הפוך. מקדמה טכנולוגית הצופה אל פני העתיד הוסטו גלגלי ההיסטוריה ונסוגו אחורנית, נפרדו מערכי המוסר והטוהר ועטו אל שדות האימה הגדולה ביותר שידעה האנושות - אושוויץ, טרבלינקה, סוביבור, בלז'ץ, מיידנק, חלמנו.
בבואנו לזכור ולהזכיר את אשר ארע, יש לתת את הדעת על העובדה המדאיגה כי גם כיום, יותר מתמיד, מנשבות להן רוחות ההכחשה והשכחה ביתר שאת ברחבי אירופה ומעבר לה. חצאי אמיתות, עיוותי עבר וטשטוש עקבות הרצח בשיח הציבורי-חברתי באירופה נוכחים כיום יותר מאי פעם. יש לדאוג כי במיוחד בקרב קבוצות אלו, והן רבות ומתרבות - אבוקת האמת לא תכבה.
הסופר וניצול השואה אלי ויזל ז"ל כתב בזכרונותיו אודות הגירוש אל מחנה המוות אושוויץ במאי 1944:
"החיים בקרונות הבקר היו מות נעורי. כמה מהר התבגרתי".
יהי זכרם של הנרצחים ברוך.