ב-13 בספטמבר 1993 נחתמה הצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף, שהובילה לחתימה על הסכם הביניים בספטמבר 1995 (המכונים הסכמי אוסלו). ההסכמים היו מבוססים על רעיון של הדרגתיות. בשלב הראשון, תקופת ביניים של חמש שנים במסגרתם תוקם רשות פלסטינית, שאליה יועברו באופן הדרגתי יותר תחומי אחריות ויותר שטחים שבהם תהיה לה סמכות. תחילה, סמכות ברצועת עזה ואזור יריחו, אחר כך על אזורים מאוכלסים בפלסטינים ביהודה ושומרון (הגדה המערבית), שהוגדרו כאזורי A ו-B, ובהמשך על שטחים נוספים שהם חלק מאזור C שנותר בשליטה ישראלית. ובמקביל, משא ומתן על הסדר קבע, להכרעה בנושאים שבלב המחלוקת, כולל ההתנחלויות, הגבולות, ירושלים, סידורי הביטחון והפליטים.
בפועל ההסכם התממש באופן חלקי. רשות פלסטינית הוקמה וקיבלה אחריות על חיי היום יום של מרבית הפלסטינים. אולם לא גובש הסכם על פתרון הקבע לסכסוך. יתרה מזאת, במקום שההדרגתיות תלווה בתהליך של בניית אמון בין הצדדים, נוצרה חשדנות עמוקה. זאת, בראש ובראשונה, עקב גל הטרור הפלסטיני של שנות האלפיים, וכן בשל התקדים המדאיג של השתלטות החמאס על רצועת עזה בעקבות ההתנתקות ב-2005. במקביל, גם ישראל אימצה מדיניות של הרחבת ההתנחלויות, גם בעומק השטח, ונמנעה מלהעביר שטחים נוספים מתוך אזור C לשליטה פלסטינית. ניסיונות להגיע לפתרון של קבע לסכסוך כשלו ומאז 2014 לא התקיים משא ומתן מהותי.
בשלושים השנה שחלפו המסר לפיו שלום יביא ביטחון איבד ממשקלו. מול מסר זה נטען שכל פשרה טריטוריאלית והעברת שטח לפלסטינים תחשוף את ישראל ליותר איומים ביטחוניים. בנוסף, התגבר כוחם הפוליטי של הגורמים המחזיקים בתפיסה האידיאולוגית של ארץ ישראל השלמה, המתנגדים לכל חלוקה.
לישראל נוח מאוד שיש רשות פלסטינית שמנהלת את חיי היום יום של הפלסטינים ואין לה ענין לשוב ולשלוט בהם באופן ישיר. למרות זאת, אימצה מדיניות המובילה להחלשת הרשות לאורך השנים. מעבר לכך, העדר ההתקדמות לעבר הסדר ליישוב הסכסוך מוביל להעדר אופק לסיום השליטה בפלסטינים ולתסבוכת בשטח שמשמעותה היווצרות מציאות של 'מדינה אחת'. מציאות שנמצאת במתח מול שימור הערכים היהודים, הדמוקרטיים והליברליים של מדינת ישראל. הסוגייה הפלסטינית אינה זוכה לקשב בקרב מרבית הציבור בישראל בשל תחושה של העדר פתרון ישים לסכסוך. אולם ההתעלמות הממושכת ממה שקורה מעבר לקו הירוק מהווה עצימת עיניים לקשר הישיר הקיים בין המציאות שם לבין מצבה של הדמוקרטיה בתוככי מדינת ישראל.
ב-13 בספטמבר 1993 נחתמה הצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף, שהובילה לחתימה על הסכם הביניים בספטמבר 1995 (המכונים הסכמי אוסלו). ההסכמים היו מבוססים על רעיון של הדרגתיות. בשלב הראשון, תקופת ביניים של חמש שנים במסגרתם תוקם רשות פלסטינית, שאליה יועברו באופן הדרגתי יותר תחומי אחריות ויותר שטחים שבהם תהיה לה סמכות. תחילה, סמכות ברצועת עזה ואזור יריחו, אחר כך על אזורים מאוכלסים בפלסטינים ביהודה ושומרון (הגדה המערבית), שהוגדרו כאזורי A ו-B, ובהמשך על שטחים נוספים שהם חלק מאזור C שנותר בשליטה ישראלית. ובמקביל, משא ומתן על הסדר קבע, להכרעה בנושאים שבלב המחלוקת, כולל ההתנחלויות, הגבולות, ירושלים, סידורי הביטחון והפליטים.
בפועל ההסכם התממש באופן חלקי. רשות פלסטינית הוקמה וקיבלה אחריות על חיי היום יום של מרבית הפלסטינים. אולם לא גובש הסכם על פתרון הקבע לסכסוך. יתרה מזאת, במקום שההדרגתיות תלווה בתהליך של בניית אמון בין הצדדים, נוצרה חשדנות עמוקה. זאת, בראש ובראשונה, עקב גל הטרור הפלסטיני של שנות האלפיים, וכן בשל התקדים המדאיג של השתלטות החמאס על רצועת עזה בעקבות ההתנתקות ב-2005. במקביל, גם ישראל אימצה מדיניות של הרחבת ההתנחלויות, גם בעומק השטח, ונמנעה מלהעביר שטחים נוספים מתוך אזור C לשליטה פלסטינית. ניסיונות להגיע לפתרון של קבע לסכסוך כשלו ומאז 2014 לא התקיים משא ומתן מהותי.
בשלושים השנה שחלפו המסר לפיו שלום יביא ביטחון איבד ממשקלו. מול מסר זה נטען שכל פשרה טריטוריאלית והעברת שטח לפלסטינים תחשוף את ישראל ליותר איומים ביטחוניים. בנוסף, התגבר כוחם הפוליטי של הגורמים המחזיקים בתפיסה האידיאולוגית של ארץ ישראל השלמה, המתנגדים לכל חלוקה.
לישראל נוח מאוד שיש רשות פלסטינית שמנהלת את חיי היום יום של הפלסטינים ואין לה ענין לשוב ולשלוט בהם באופן ישיר. למרות זאת, אימצה מדיניות המובילה להחלשת הרשות לאורך השנים. מעבר לכך, העדר ההתקדמות לעבר הסדר ליישוב הסכסוך מוביל להעדר אופק לסיום השליטה בפלסטינים ולתסבוכת בשטח שמשמעותה היווצרות מציאות של 'מדינה אחת'. מציאות שנמצאת במתח מול שימור הערכים היהודים, הדמוקרטיים והליברליים של מדינת ישראל. הסוגייה הפלסטינית אינה זוכה לקשב בקרב מרבית הציבור בישראל בשל תחושה של העדר פתרון ישים לסכסוך. אולם ההתעלמות הממושכת ממה שקורה מעבר לקו הירוק מהווה עצימת עיניים לקשר הישיר הקיים בין המציאות שם לבין מצבה של הדמוקרטיה בתוככי מדינת ישראל.