בשנת 2020, בעקבות בחירותו של הנשיא ביידן, יכלו מדינות האיחוד, לאחר ארבע שנות טראמפ, לנשום לרווחה כשהכריז "שאמריקה חזרה". בכך, רצה ביידן להבהיר כי ארה"ב חוזרת לאמץ את העקרונות שהנחו את מדיניות החוץ והביטחון בעשורים מאז סיום מלחה"ע השניה - חזרה לסדר הליבראלי, הרחבת מעגל הדמוקרטיות, חשיבות הבריתות, תמיכה במוסדות בינ"ל ועוד. כניסתו של טראמפ לבית הלבן מבטאת שינוי פרדיגמטי בהתנהלות ארה"ב, ומכאן גם ביחסים הטראנס-אטלנטים.
למעשה, אנו עדים להתנגשות "אידיאולוגית" בין שתי השקפות עולם ביחס לאופי היחסים הבינ"ל. בעוד האיחוד מבקש לשמר את הסדר הבינ"ל הליבראלי שכולל שמירה על המוסדות הבינ"ל הקיימים ועל הנורמות המנחות את ההתנהלות הבינ"ל, טראמפ אינו רואה עצמו מחויב לדבר, למעט למשימה השאפתנית שהציב והיא להחזיר את אמריקה לגדולתה. לדידו, לצורך מימוש מטרה זו כל האמצעים כשרים, כולל הרס הסדר הקיים, ובמידת הצורך גם שימוש בכח, על כל המשתמע מכך.
בסדר העולמי שטראמפ יתרום לגיבושו, ויתבסס על מאזן כוחות בין-מעצמתי, על עוצמה צבאית, כלכלית וטכנולוגית ועל חלוקה אפשרית לאזורי השפעה, נמצאות מדינות האיחוד (והאיחוד כמוסד) בעמדת נחיתות. לבד מחילוקי דעות ביחס לתגובה למדיניות הצפויה של טראמפ ולכל מה שהוא מייצג, הפערים הטכנולוגיים והכלכליים מקטינים את יכולת המיקוח של האיחוד מול ארה"ב. לכך יש להוסיף את התלות האירופית בסיוע ארה"ב לבטחונה.
במצב עניינים זה יאלץ האיחוד להתאים עצמו לכללי המשחק החדשים המעוצבים בימים אלו. מכאן, שכדי לחמוק מאיומיו השונים של טראמפ (הטלת מכסים והקטנת התמיכה הבטחונית), האיחוד (שאינו מעוניין להגיע לעימות) יהיה חייב לתרום את חלקו באופן שיספק לפחות חלק מדרישותיו של הנשיא האמריקני - משימה שאינה קלה לנוכח חוסר אחדות הדעים בקרב החברות. מצב זה, עלול לשחק לידי טראמפ שיחתור לבילטראליזציה של היחסים עם אותן מדינות שיסכימו להיענות לתנאיו.
לסיכום, תקופת הסתגלות לא קלה צפויה לאיחוד, שלא ניצל את קריאת ההשכמה שקיבל כדי להיערך כראוי לעידן טראמפ השני.
בשנת 2020, בעקבות בחירותו של הנשיא ביידן, יכלו מדינות האיחוד, לאחר ארבע שנות טראמפ, לנשום לרווחה כשהכריז "שאמריקה חזרה". בכך, רצה ביידן להבהיר כי ארה"ב חוזרת לאמץ את העקרונות שהנחו את מדיניות החוץ והביטחון בעשורים מאז סיום מלחה"ע השניה - חזרה לסדר הליבראלי, הרחבת מעגל הדמוקרטיות, חשיבות הבריתות, תמיכה במוסדות בינ"ל ועוד. כניסתו של טראמפ לבית הלבן מבטאת שינוי פרדיגמטי בהתנהלות ארה"ב, ומכאן גם ביחסים הטראנס-אטלנטים.
למעשה, אנו עדים להתנגשות "אידיאולוגית" בין שתי השקפות עולם ביחס לאופי היחסים הבינ"ל. בעוד האיחוד מבקש לשמר את הסדר הבינ"ל הליבראלי שכולל שמירה על המוסדות הבינ"ל הקיימים ועל הנורמות המנחות את ההתנהלות הבינ"ל, טראמפ אינו רואה עצמו מחויב לדבר, למעט למשימה השאפתנית שהציב והיא להחזיר את אמריקה לגדולתה. לדידו, לצורך מימוש מטרה זו כל האמצעים כשרים, כולל הרס הסדר הקיים, ובמידת הצורך גם שימוש בכח, על כל המשתמע מכך.
בסדר העולמי שטראמפ יתרום לגיבושו, ויתבסס על מאזן כוחות בין-מעצמתי, על עוצמה צבאית, כלכלית וטכנולוגית ועל חלוקה אפשרית לאזורי השפעה, נמצאות מדינות האיחוד (והאיחוד כמוסד) בעמדת נחיתות. לבד מחילוקי דעות ביחס לתגובה למדיניות הצפויה של טראמפ ולכל מה שהוא מייצג, הפערים הטכנולוגיים והכלכליים מקטינים את יכולת המיקוח של האיחוד מול ארה"ב. לכך יש להוסיף את התלות האירופית בסיוע ארה"ב לבטחונה.
במצב עניינים זה יאלץ האיחוד להתאים עצמו לכללי המשחק החדשים המעוצבים בימים אלו. מכאן, שכדי לחמוק מאיומיו השונים של טראמפ (הטלת מכסים והקטנת התמיכה הבטחונית), האיחוד (שאינו מעוניין להגיע לעימות) יהיה חייב לתרום את חלקו באופן שיספק לפחות חלק מדרישותיו של הנשיא האמריקני - משימה שאינה קלה לנוכח חוסר אחדות הדעים בקרב החברות. מצב זה, עלול לשחק לידי טראמפ שיחתור לבילטראליזציה של היחסים עם אותן מדינות שיסכימו להיענות לתנאיו.
לסיכום, תקופת הסתגלות לא קלה צפויה לאיחוד, שלא ניצל את קריאת ההשכמה שקיבל כדי להיערך כראוי לעידן טראמפ השני.