בימים הקשים העוברים עלינו בישראל אנחנו יודעים שהדבר הראשון הוא 'סור מרע ועשה טוב'. בוועידת האקלים שהתקיימה לא רחוק מאיתנו בדובאי, ניסו לשרטט את הפעולות של 'עשה טוב', אבל לא החליטו על הדבר הראשון הנדרש, 'סור מרע' - להחליט על הפסקת השימוש בדלקים פוסיליים. הניסיון להעמיד את היעד של 1.5 מעלות כיעד להשגה, לצד הימנעות מהחלטה על הפסקת שימוש בדלקים פוסיליים, זו דואליות שלא יכולה להתקיים וזה בלתי נסלח.
הצדדים אימצו החלטה על ה- Global stocktake (GST) הראשון במסגרת הסכם פריז, המכיר בצורך בהפחתה עמוקה, מהירה ומתמשכת בפליטות גזי חממה (GHG) בהתאם למסלול ששומר על היעד של 1.5 מעלות. ההחלטה מבקשת לעודד את הצדדים להציג את ההתחייבויות הלאומיות (NDC) הבאות שלהם עם יעדי הפחתת פליטות שאפתניים וכלכליים, המכסים את כל סוגי גזי החממה, המגזרים והקטגוריות.
בין היתר, ההחלטה קוראת גם לצדדים לתרום, באופן לאומי נחוש, למאמצים גלובליים בנושאים:
• שילוש קיבולת האנרגיה המתחדשת והכפלת הקצב השנתי של התייעלות אנרגטית.
• הפסקה הדרגתית של תחנת כוח פחמיות.
• מעבר מדלקים פוסיליים במערכות אנרגיה, באופן צודק, מסודר ושוויוני, כדי להגיע לאפס-נטו עד 2050.
• טכנולוגיות מאופסות ודלות פליטות.
• הפחתה משמעותית של פליטות שאינן פחמן דו-חמצני, כולל בפרט פליטות מתאן.
• הפחתת הפליטות מתחבורה בכבישים.
• ביטול סובסידיות לא יעילות לדלקי מאובנים.
הדואליות הזו כואבת במיוחד למדינות המזרח התיכון (MENA), מצד אחד, אנחנו נמצאים באזור הפגיע ביותר על פני כדור הארץ משינויי האקלים ומצד שני בין המדינות המובילות בעולם בהמשך ההפקה והייצוא של דלקים פוסיליים. אומנם, הוכרזו הצהרות מימון רבות, אך מלבד העובדה כי מדובר בסכומים זעומים, ללא מדיניות ורגולציה, לא ניתן להגיע לעמידה ביעדים.
במהלך הוועידה נדונו סוגיות נוספות, כולל יעדי הסתגלות לשינוי אקלים, משטר חדש לרישום וסחר פליטות, קידום טכנולוגיות אקלים ועוד. אבל, כל אלה לא ימנעו את המשבר ואנחנו מבזבזים את חלון הזמן, שנותרו בו שנים בודדות (בתקווה עד 2030). אז מה נותר לנו לעשות? בעיקר להגביר את ההיערכות למשבר ולקחת אחריות ולפעול
בימים הקשים העוברים עלינו בישראל אנחנו יודעים שהדבר הראשון הוא 'סור מרע ועשה טוב'. בוועידת האקלים שהתקיימה לא רחוק מאיתנו בדובאי, ניסו לשרטט את הפעולות של 'עשה טוב', אבל לא החליטו על הדבר הראשון הנדרש, 'סור מרע' - להחליט על הפסקת השימוש בדלקים פוסיליים. הניסיון להעמיד את היעד של 1.5 מעלות כיעד להשגה, לצד הימנעות מהחלטה על הפסקת שימוש בדלקים פוסיליים, זו דואליות שלא יכולה להתקיים וזה בלתי נסלח.
הצדדים אימצו החלטה על ה- Global stocktake (GST) הראשון במסגרת הסכם פריז, המכיר בצורך בהפחתה עמוקה, מהירה ומתמשכת בפליטות גזי חממה (GHG) בהתאם למסלול ששומר על היעד של 1.5 מעלות. ההחלטה מבקשת לעודד את הצדדים להציג את ההתחייבויות הלאומיות (NDC) הבאות שלהם עם יעדי הפחתת פליטות שאפתניים וכלכליים, המכסים את כל סוגי גזי החממה, המגזרים והקטגוריות.
בין היתר, ההחלטה קוראת גם לצדדים לתרום, באופן לאומי נחוש, למאמצים גלובליים בנושאים:
• שילוש קיבולת האנרגיה המתחדשת והכפלת הקצב השנתי של התייעלות אנרגטית.
• הפסקה הדרגתית של תחנת כוח פחמיות.
• מעבר מדלקים פוסיליים במערכות אנרגיה, באופן צודק, מסודר ושוויוני, כדי להגיע לאפס-נטו עד 2050.
• טכנולוגיות מאופסות ודלות פליטות.
• הפחתה משמעותית של פליטות שאינן פחמן דו-חמצני, כולל בפרט פליטות מתאן.
• הפחתת הפליטות מתחבורה בכבישים.
• ביטול סובסידיות לא יעילות לדלקי מאובנים.
הדואליות הזו כואבת במיוחד למדינות המזרח התיכון (MENA), מצד אחד, אנחנו נמצאים באזור הפגיע ביותר על פני כדור הארץ משינויי האקלים ומצד שני בין המדינות המובילות בעולם בהמשך ההפקה והייצוא של דלקים פוסיליים. אומנם, הוכרזו הצהרות מימון רבות, אך מלבד העובדה כי מדובר בסכומים זעומים, ללא מדיניות ורגולציה, לא ניתן להגיע לעמידה ביעדים.
במהלך הוועידה נדונו סוגיות נוספות, כולל יעדי הסתגלות לשינוי אקלים, משטר חדש לרישום וסחר פליטות, קידום טכנולוגיות אקלים ועוד. אבל, כל אלה לא ימנעו את המשבר ואנחנו מבזבזים את חלון הזמן, שנותרו בו שנים בודדות (בתקווה עד 2030). אז מה נותר לנו לעשות? בעיקר להגביר את ההיערכות למשבר ולקחת אחריות ולפעול