התמונות מהכנסת בזמן ההצבעה על החוק לצמצום עילת הסבירות הראו את שר הביטחון מתרוצץ בניסיון נואש להגיע להסכמה בטרם ההצבעה. מפגן הרצון הזה, כמו גם הגעתם של ראש אגף המבצעים וראש אמ"ן לכנסת לשיחות עם ח"כים וכן בקשתו של הרמטכ"ל להיפגש עם ראש הממשלה עוד לפני ההצבעה, אינם קשורים לאיומים חדשים. את כולם מדאיגה כשירותו של צה"ל בעקבות מחאת אנשי המילואים והודעת רבים מהם על הפסקת התנדבותם.
הדאגה בהחלט במקומה. מערך המילואים, ובעקבותיו מערכי הקבע והחובה, מצויים בסכנה גדולה, ולהערכתי הסיכון בטווח היותר רחוק גדול פי אלף מונים מהסיכון המשמעותי הקיים בטווח הקצר.
המשעים את התנדבותם הם אלה הנדרשים לשירות מילואים בתדירות גבוהה. חלקם לצורך שמירה על כשירות (לדוגמה - טייסים, אך לא רק) ואחרים לצורך שימור הפעילות השגרתית של הצבא או הכנות לקראת אירועי לחימה. את כולם צה"ל צריך ואי התייצבותם פוגעת בכשירותם האישית, ומקטינה את ביצועי הצבא. בהינתן מצב שבו האירוע הנוכחי יסתיים בפרק זמן קרוב, והמוחים יחזרו לשגרת המילואים שלהם, השיקום יהיה אפשרי ולהערכתי גם לא ייקח זמן רב. עד כאן הבשורה הפחות רעה.
הבעיה היותר גדולה היא בתחומים "הרכים" של שירות המילואים. כשנשאלים שוב ושוב חיילי מילואים מדוע הם מתייצבים למילואים, ובעיקר לאור העובדה שהם מהווים כ-1% מכלל אזרחי מדינת ישראל, אזי החוק, האידאלים והפטריוטיות תופסים חלק קטן מבין הסיבות לשירות. חיילי מילואים מתייצבים כי הם מבינים את חשיבות המשימה, כי יש להם אמונה בצדקת הדרך, ובעיקר משום שהם שייכים למשפחה חמה, אוהבת ומחבקת של חבריהם שמבצעת את המשימות ביחד, בעבודת צוות. המשפחה הזו ממשיכה להיות פעילה גם בין תקופות המילואים. החבורה נפגשת, מגדלת את הילדים ביחד, מטיילת, הופכת קבוצת תמיכה למציאת מקומות עבודה, ולפתרון בעיות כלכליות ורפואיות, ובני הזוג עם הזמן הופכים גם הם להיות חלק מהחברה. "חוקי החבורה" הם כאלה שכל אחד יודע שאם לא יתייצב, חבריו יאלצו לצאת במקומו לעוד משמרת. זוהי הלכידות והערבות ההדדית. בלעדיהם אין משמעות ליחידה ואין משמעות להגעה לשירות. מחקרים הראו שחיילים יוצאים להסתערות אל מול פני האויב, כשהם יודעים שהם עלולים להיפגע, בגלל שהחבר שלידם קם להסתער אחרי המפקד שהוא אחד משלהם. המצב הנוכחי קורע ממש את יחידות המילואים. כשירות מערך המילואים מורכבת, אם כן, מהכשירות המבצעית, אך לא פחות ולעיתים אף יותר מהכשירות הערכית, הרגשית והחברית.
השבר המתרחש כעת לא מצטמצם רק למערך המילואים. בעוד שהמילואימניקים/האזרחים מצהירים ומשעים התנדבות, במערך אנשי הקבע השורות יתרוקנו אט אט, ובשירות החובה, ההתנדבות אל היחידות המובחרות (קרביות וגם לא) תקטן. אם התהליך ימשיך, נאבד את העוצמה הגדולה והחשובה ביותר של צה"ל – איכות האנשים.
צה"ל מדגיש שהיתרון היחסי שלו הוא באיכות לוחמיו, בלכידות, ובסולידריות של יחידותיו. יתרונות אלו מאותגרים כיום, ופגיעה בהם מערערת את יסודות הצבא, ואת יכולתו למלא את משימותיו, בטווח הקצר, ובעיקר בטווח הארוך.
מחד יש את אלו התומכים במחאה אך המתנגדים להשעיית התנדבות מתוך דאגה לכשירותו של צה"ל. מאידך, אלו שמפסיקים את התנדבותם – מבינים את הסיכון בפגיעה בצה"ל היטב. לא אני, ולא אחרים צריכים ללמד אותם. הם קרועים בתוך עצמם ועם חבריהם. אם יפסיקו את התנדבותם המהלך יפגע בצה"ל, אך באם לא יפסיקו את התנדבותם הם יפעלו בניגוד למצפונם, ולתפיסתם הם גם ייפגעו בסיכוי לחולל שינוי בתהליך בו מדינת ישראל צועדת לעבר התהום.
התמונות מהכנסת בזמן ההצבעה על החוק לצמצום עילת הסבירות הראו את שר הביטחון מתרוצץ בניסיון נואש להגיע להסכמה בטרם ההצבעה. מפגן הרצון הזה, כמו גם הגעתם של ראש אגף המבצעים וראש אמ"ן לכנסת לשיחות עם ח"כים וכן בקשתו של הרמטכ"ל להיפגש עם ראש הממשלה עוד לפני ההצבעה, אינם קשורים לאיומים חדשים. את כולם מדאיגה כשירותו של צה"ל בעקבות מחאת אנשי המילואים והודעת רבים מהם על הפסקת התנדבותם.
הדאגה בהחלט במקומה. מערך המילואים, ובעקבותיו מערכי הקבע והחובה, מצויים בסכנה גדולה, ולהערכתי הסיכון בטווח היותר רחוק גדול פי אלף מונים מהסיכון המשמעותי הקיים בטווח הקצר.
המשעים את התנדבותם הם אלה הנדרשים לשירות מילואים בתדירות גבוהה. חלקם לצורך שמירה על כשירות (לדוגמה - טייסים, אך לא רק) ואחרים לצורך שימור הפעילות השגרתית של הצבא או הכנות לקראת אירועי לחימה. את כולם צה"ל צריך ואי התייצבותם פוגעת בכשירותם האישית, ומקטינה את ביצועי הצבא. בהינתן מצב שבו האירוע הנוכחי יסתיים בפרק זמן קרוב, והמוחים יחזרו לשגרת המילואים שלהם, השיקום יהיה אפשרי ולהערכתי גם לא ייקח זמן רב. עד כאן הבשורה הפחות רעה.
הבעיה היותר גדולה היא בתחומים "הרכים" של שירות המילואים. כשנשאלים שוב ושוב חיילי מילואים מדוע הם מתייצבים למילואים, ובעיקר לאור העובדה שהם מהווים כ-1% מכלל אזרחי מדינת ישראל, אזי החוק, האידאלים והפטריוטיות תופסים חלק קטן מבין הסיבות לשירות. חיילי מילואים מתייצבים כי הם מבינים את חשיבות המשימה, כי יש להם אמונה בצדקת הדרך, ובעיקר משום שהם שייכים למשפחה חמה, אוהבת ומחבקת של חבריהם שמבצעת את המשימות ביחד, בעבודת צוות. המשפחה הזו ממשיכה להיות פעילה גם בין תקופות המילואים. החבורה נפגשת, מגדלת את הילדים ביחד, מטיילת, הופכת קבוצת תמיכה למציאת מקומות עבודה, ולפתרון בעיות כלכליות ורפואיות, ובני הזוג עם הזמן הופכים גם הם להיות חלק מהחברה. "חוקי החבורה" הם כאלה שכל אחד יודע שאם לא יתייצב, חבריו יאלצו לצאת במקומו לעוד משמרת. זוהי הלכידות והערבות ההדדית. בלעדיהם אין משמעות ליחידה ואין משמעות להגעה לשירות. מחקרים הראו שחיילים יוצאים להסתערות אל מול פני האויב, כשהם יודעים שהם עלולים להיפגע, בגלל שהחבר שלידם קם להסתער אחרי המפקד שהוא אחד משלהם. המצב הנוכחי קורע ממש את יחידות המילואים. כשירות מערך המילואים מורכבת, אם כן, מהכשירות המבצעית, אך לא פחות ולעיתים אף יותר מהכשירות הערכית, הרגשית והחברית.
השבר המתרחש כעת לא מצטמצם רק למערך המילואים. בעוד שהמילואימניקים/האזרחים מצהירים ומשעים התנדבות, במערך אנשי הקבע השורות יתרוקנו אט אט, ובשירות החובה, ההתנדבות אל היחידות המובחרות (קרביות וגם לא) תקטן. אם התהליך ימשיך, נאבד את העוצמה הגדולה והחשובה ביותר של צה"ל – איכות האנשים.
צה"ל מדגיש שהיתרון היחסי שלו הוא באיכות לוחמיו, בלכידות, ובסולידריות של יחידותיו. יתרונות אלו מאותגרים כיום, ופגיעה בהם מערערת את יסודות הצבא, ואת יכולתו למלא את משימותיו, בטווח הקצר, ובעיקר בטווח הארוך.
מחד יש את אלו התומכים במחאה אך המתנגדים להשעיית התנדבות מתוך דאגה לכשירותו של צה"ל. מאידך, אלו שמפסיקים את התנדבותם – מבינים את הסיכון בפגיעה בצה"ל היטב. לא אני, ולא אחרים צריכים ללמד אותם. הם קרועים בתוך עצמם ועם חבריהם. אם יפסיקו את התנדבותם המהלך יפגע בצה"ל, אך באם לא יפסיקו את התנדבותם הם יפעלו בניגוד למצפונם, ולתפיסתם הם גם ייפגעו בסיכוי לחולל שינוי בתהליך בו מדינת ישראל צועדת לעבר התהום.