תקציר מנהלים

לגיטימציה בינלאומית אינה רק עניין של תדמית או ״הסברה״. היא משאב אסטרטגי רב חשיבות המשפיע על חופש הפעולה הצבאי והמדיני, על שיתופי פעולה, על הכלכלה ועל יכולתה של ישראל לקדם את יעדיה לאורך זמן. בימים אלה מעמדה הבינלאומי של ישראל מצוי בשפל חמור. התמיכה הרחבה יחסית שממנה נהנתה ישראל מיד לאחר אירועי ה 7- באוקטובר 2023 נשחקה במהירות והיא ניצבת כיום בפני ביקורת ציבורית ומדינית חריפה, הליכים משפטיים בינלאומיים, לחצים על קשריה המדיניים והביטחוניים והתרחקות גם מצד חלק מתומכיה.

אלא שהדיון בישראל על אודות המשבר נוטה לעיתים להתנהל כאילו העולם כולו הוא מקשה אחת. מכאן צומחת גם הטענה המוכרת, שלפיה ״לא משנה מה ישראל עושה״ היא תותקף על מעשיה בכל מקרה, ולכן אין טעם לייחס משקל רב למחיר הבינלאומי של מדיניותה. מאמר זה מציע להחליף תפיסה זו במיפוי מפוכח יותר של הזירה. יש להבחין בין גרעין עוין המבקש לפגוע בעצם הלגיטימיות של ישראל; מבקרים אידיאולוגיים שמרחב ההשפעה עליהם מצומצם; קהלים, ממשלות ומוסדות שאינם עוינים את ישראל אך התרחקו ממנה; ותומכי ישראל, שהמשך תמיכתם – ובעיקר נכונותם להביע אותה בפומבי – אינו מובן מאליו. יכולתה של ישראל להשפיע על כל אחת מן הקבוצות הללו שונה, ולכן גם המדיניות כלפיהן צריכה להיות שונה.

הבחנה זו מאפשרת גם להימנע משתי מסקנות פשטניות. מצד אחד, אין לייחס לישראל את מלוא האחריות למשבר. פועלת נגדה זה שנים מערכה הכוללת אנטישמיות ואנטי-ציונות, פעילות של אויבים וארגונים עוינים, הטיה בחלק מן המוסדות הבינלאומיים ומאמצים שיטתיים לדה-לגיטימציה. מצד שני, אין להסיק מכך שלהתנהלות ישראל אין משמעות. היקף הנפגעים וההרס ברצועת עזה והמשבר ההומניטרי המתמשך, המציאות ביהודה ושומרון ובכלל זה הפגיעה בתושבים הפלסטינים ומהלכים הנתפסים כדחיקתם, אמירות קיצוניות וגזעניות של גורמים רשמיים והיעדר הצבת אופק מדיני ויוזמה ישראלית – כל אלה משפיעים במיוחד על אותם קהלים שעמדתם אינה קבועה מראש. דווקא מולם יש לישראל מרחב פעולה ממשי.

מכאן גם כיוון המענה. שיקום המעמד הבינלאומי אינו יכול להסתכם בקמפיין הסברתי, אך גם אינו מחייב את ישראל לוותר על אינטרסים ביטחוניים חיוניים. הוא מחייב שינוי מדיניות בשלושה רבדים: הטמעה שיטתית של שיקול הלגיטימציה הבינלאומית בתהליכי קבלת החלטות; בניית יכולת מקצועית, עובדתית ומשפטית להתמודד עם טענות, הטיות וקמפיינים נגד ישראל; ואימוץ מדיניות מובחנת כלפי קהלים שונים – מאבק נחוש בגורמים העוינים, שיח ענייני עם מי שניתן להשפיע עליהם וחיזוק אקטיבי של תומכי ישראל. היעד אינו לשכנע את אויביה המובהקים של ישראל ואף לא להחזיר במהירות את המצב לקדמותו. היעד הריאלי הוא לבלום את ההתרחקות מישראל, להשיב קהלים שאינם עוינים אותה לעמדה עניינית ואף אוהדת יותר ולהרחיב ולחזק את מחנה התומכים – ובפרט את נכונותם לתמוך בישראל בפומבי. השאלה המרכזית אינה אם העולם ״נגדנו״ או ״בעדנו״, אלא היכן עדיין ניתן להשפיע ומה ישראל צריכה לשנות כדי לתרגם השפעה זו לשיפור ממשי במעמדה.