בפברואר 2009 , בימיה האחרונים של ממשלת אהוד אולמרט, הזמין ראש הממשלה אותנו, חברי מינהלת המשא ומתן להסדר עם הפלסטינים בסבב שהתקיים בשנים 2008 ונקרא "תהליך אנאפוליס", לשיחת סיכום בקריה בתל אביב. אולמרט –2007 שיבח את פועלה של המינהלת, החל מעבודת המטה והכנת התשתית והעמדות למשא ומתן, וכן את ניהול הפגישות במהלך הדיונים עם בני השיח הפלסטינים. לדבריו, כל העבודה שנעשתה במהלך שנה של משא ומתן נמרץ הייתה חיונית ויכולה לסייע להגיע להסכם כולל עם הפלסטינים בעתיד. ראש הממשלה גם החמיא לגיבוש מפת התכנון לניהול המשא ומתן על ידי מינהלת המשא ומתן, אשר הדגישה את האתגר העיקרי: המעבר מהסכמה ליישום.

אודי דקל (תת־אלוף מיל') — מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי. היה ראש מנהלת המשא ומתן עם הפלסטינים במסגרת תהליך אנאפוליס, וקודם לכן ביצע שורה ארוכה של תפקידים בצה"ל בתחומי המודיעין, שיתוף פעולה צבאי בינלאומי והתכנון האסטרטגי. תפקידו האחרון בצה"ל היה ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי, ולפני כן ראש חטיבת קשרי החוץ ומפקד יחידת הקישור לזרים וראש מחלקת המחקר בחיל האוויר. אודי דקל עמד בראש ועדות צבאיות עם מצרים וירדן ובראש הוועדה המשולשת לישראל לאו"ם וללבנון אחרי מלחמת לבנון השנייה. השתתף בוועדה לעדכון תפיסת הביטחון (2006).
ד"ר לייה מורן־גלעד — מומחית בתחום מדיניות החוץ והביטחון. בוגרת תואר שלישי ביחסים בינ"ל מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מילאה שורה של תפקידי ליבה במשרד ראש הממשלה ובמשרד הביטחון, בין היתר כיועצת בכירה של ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), יועצת בכירה של ראש רשות המעברים במשרד הביטחון, חברה בצוות המשא ומתן עם הפלסטינים ואחראית על ניהול הידע והעבודה מול כלל ועדות המשא ומתן במסגרת תהליך אנאפוליס. בימים אלה מכהנת כראש חטיבת מחקר במכון מאיירס־ג'וינט־ברוקדייל.

שנים רבות חלפו מאז "תהליך אנאפוליס", שהיה הניסיון הרציני האחרון עד כה להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים, המבוסס על העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. תהליך אנאפוליס החל בסוף שנת 2007 בוועידת אנאפוליס שנערכה בארצות הברית והתנהל במהלך שנת 2008 , אך לא הגיע לכלל סיכום, וזאת בשל מספר סיבות עיקריות: החלטתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט לא להתמודד על ראשות הממשלה בבחירות שתוכננו לראשית שנת 2009 בעקבות חשדות והאשמות שהועלו נגדו — דבר שהִקשה על היכולת לקדם הסכם עם הפלסטינים; חוסר יכולת של ההנהגה הפלסטינית לקבל החלטות גורליות, וכן רתיעה שלה מכובד האחריות הכרוכה בהחלטה לכונן מדינה פלסטינית ולנהל אותה; הידרדרות מצב הביטחון מול חמאס ברצועת עזה, שהובילה למבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 –ינואר 2009 ; חילופי ממשלה בישראל בעקבות הבחירות ועלייתה של ממשלת ימין בראשות בנימין נתניהו, שנתפס מראש בעיני ההנהגה הפלסטינית כמי שאינו פרטנר להסדר.

מאז פריצת הדרך ההיסטורית ביחסים בין ישראל לפלסטינים, עם חתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 , התקיימו בפועל ארבעה סבבים של משא ומתן להסדר קבע: קמפ דיוויד בספטמבר 2000 ; "הפרמטרים" של הנשיא קלינטון בסוף שנת 2000 ; "תהליך 2008 ; יוזמת מזכיר המדינה האמריקאי בממשל ברק אובמה, – אנאפוליס" בשנים 2007 2014 . כל הסבבים האלה נכשלו. ישנם הסברים שונים לסיבות – ג'ון קרי, בשנים 2013 הכישלון — החל מהתארגנות לקויה לסבבי המשא ומתן וכלה בחוסר בשלות של הצדדים להגיע להסכמה על מצב הסיום; עם זאת, אין חולקים על הסיבות העיקריות שמנעו התקדמות לקראת הסכם כולל: הפערים שלא ניתנים לגישור בעמדות הצדדים ביחס לסוגיות ליבה של הסכסוך, ואסימטריה ביעדי המשא ומתן. הניסיונות לעקוף את הפערים על ידי הפעלת גישות שונות לקידום המשא ומתן לא הועילו. כלל המכשולים הובילו להתפרצויות אלימות מהצד הפלסטיני ולתגובות ישראליות, וכל אלה יצרו סבבי עימות, קיפאון מדיני עמוק וממושך ושחיקה באמונה של שני הצדדים ביכולת להגיע להסדר.

לקראת סוף שנת 2008 , לאחר שמונה חודשים של משא ומתן נמרץ שכָּלל כ־ 300 פגישות בין בכירים, וכן דיונים במסגרת הוועדות המקצועיות השונות, נערך מאזן של הסכמות ופערים בסוגיות שעלו ונדונו במהלך המשא ומתן. תמונת המצב שגובשה הוצגה לאנשי הצוות האמריקאי, דיוויד וולש ואליוט אברמס, שבתחילת 2009 גיבשו תמונת מצב משלהם לגבי המשא ומתן לקראת כניסת ממשל חדש בארצות הברית בראשות הנשיא ברק אובמה.

התהליך המדיני, בתצורות כאלו ואחרות, ליווה את אהוד אולמרט בחייו המקצועיים לאורך שנים רבות, עוד בתקופות הכהונה של יצחק שמיר ויצחק רבין כראשי ממשלה, כאשר אולמרט היה ראש עיריית ירושלים, וגם בתקופת כהונתו של ראש הממשלה אריאל שרון. אולמרט גיבש תפיסה, כפי שתיאר אותה בתדריך שקיים ב"מכון ירושלים למחקרי מדיניות" ב־ 23 ביולי 2012 , לפיה יש להגיע למשא ומתן מתוך ראייה של כבוד לצד הפלסטיני, ללא התנשאות ופטרונות. בתדריך זה הוא הסביר לנוכחים (חוקרי וידידי המכון) כי "הטמענו לתוך ה-DNA שלנו את ההתנהלות של 'אדוני השטח'. אבל, בלי נינוחות בסיסית אי אפשר לנהל משא ומתן". גישתו הייתה שבכל משא ומתן יש לזהות, בראש ובראשונה, את הבעיות המרכזיות, שמשמעותן — "make or break" - אלו הבעיות שיכריעו אם יושג הסכם אם לאו. בהתאם לתפיסה זו, אולמרט קיים פגישות רבות עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, בעיקר בארבע עיניים, והשקיע רבות בבניית האמון הבין־אישי.

ההתנהלות האמריקאית בתהליך אנאפוליס הונחתה על ידי מזכירת המדינה, ד"ר קונדוליזה רייס, אשר תמכה במשא ומתן בילטרלי ללא מעורבות פעילה של ארצות הברית בדיונים. עם זאת, רייס הקפידה על קיום דיוני סטטוס עיתיים בהשתתפותה, או באמצעות עוזריה דיוויד וולש ממחלקת המדינה ואליוט אברמס מהמועצה לביטחון לאומי. בדיוני הסטטוס דחפה מזכירת המדינה להתקדמות ומִדי פעם העלתה פתרונות יצירתיים שתכליתם הייתה לשחרר חסמים. ארצות הברית דגלה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, וממה שהתרחש בדיוני הסטטוס ניתן היה להבין את עמדותיה הספציפיות לגבי סוגיות הליבה של הסכסוך והפתרון הרצוי לו.

ממשלת הליכוד בראשות בנימין נתניהו, שעלתה לשלטון ב־2009 , הושפעה בגיבוש מדיניותה בזירה הפלסטינית מהעובדה שראש הממשלה אולמרט הציע לפלסטינים חבילה נדיבה מאוד בסוגיות הליבה, אשר לא זכתה למענה כלשהו מצידם, לחיוב או לשלילה. הערכת הממשלה החדשה הייתה כי זוהי עדות נוספת לכך שפני הפלסטינים אינם להסכם שלום הכולל הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי. החשש העיקרי של ממשלת נתניהו היה כי הצעות אולמרט ישמשו עמדות פתיחה בחידוש המשא ומתן — עמדות שהליכוד ומרבית מפלגות הקואליציה לא הסכימו עימן. בפועל, הצד הפלסטיני אכן דרש כי מצב הפתיחה לחידוש המשא ומתן יהיה עמדות ישראל כפי שהוצגו בהצעת אולמרט בסוגיות השונות, אך בלי להתייחס אליהן כחבילה שלמה. זאת, לעומת העמדות הפלסטיניות בסוגיות הליבה, אשר לא חרגו מעמדות הפתיחה הראשוניות. לפיכך, היה ברור כי ניסיונו של הנשיא ברק אובמה לחדש את המשא ומתן באמצעות השליח המיוחד, הסנטור ג'ורג' מיטשל, צפוי לכישלון. מיטשל גרס כי יש לשרטט את הפערים בעמדות, כפי שהוצגו על ידי הצדדים בתהליך אנאפוליס, כדי להתמקד בהמשך בגישור על הפערים המהותיים — פליטים, ירושלים, גבולות וביטחון, שתי מדינות לאום, עתיד רצועת עזה וסופיות התביעות.

עבודת המטה ותיעוד פגישות המשא ומתן התבצעו במינהלת המשא ומתן בלבד. לא הופצו סיכומים, למעט אלה שהועברו לעיונם של ראש הממשלה אולמרט ושרת החוץ לבני. ראשיהם של צוותי המשא ומתן הורשו להתעדכן בחומרים רק במינהלת המשא ומתן עצמה. לא התקיימו ראיונות לעיתונות ושני הצדדים הקפידו לא לחשוף את תוכן הדיונים. גם לפלסטינים היה אינטרס ברור לשמור על חשאיות, כדי לא לחשוף את עצמם לביקורת מבית ולמנוע את הצורך להתמודד עם חמאס. זאת ועוד, רמת הציפיות הנמוכה של הציבור בשני הצדדים גרמה חוסר עניין במתרחש בשיחות — מה שהקל על שמירת הפרטים בחדרי המשא ומתן וחסך מהנושאים והנותנים את הצורך להתמודד עם לחצים חיצוניים.

כזכור, במהלך עשרות שעות של פגישות בין ראשי צוותי המשא ומתן, ד"ר צאא'ב עריקאת ותא"ל (מיל') אודי דקל, חזר דקל על האמירה כי אנו ניצבים בפני הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להגיע להסדר המספק 97 אחוזים מהתביעות הפלסטיניות, ובכך להביא לשינוי דרמטי והיסטורי במצב הפלסטינים, בוודאי בהשוואה למצבם הנוכחי. כאמור, עריקאת השיב בעקביות: "הכול או לא כלום". עם זאת, חזרתו של ממשל דמוקרטי לשלטון בארצות הברית, בראשות הנשיא ג'ו ביידן, מגבירה את הסיכוי לחידוש התהליך המדיני, עקב הבנתו של הצד הפלסטיני שהזמן אינו פועל לטובתו ולאור תחושת הבדידות הפלסטינית הגוברת בעקבות הנורמליזציה ביחסים בין מדינות ערביות שונות ובין ישראל.

לא ניתן להתווכח עם "השורה התחתונה" של תהליך אנאפוליס: למרות כוונת אמת ורצון עז של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, להגיע להסדר עם הפלסטינים, לא נמצאה נוסחת הפלא למימוש היעד. בדיונים שקיימנו בינינו בעת כתיבת מסמך זה ניסינו להסביר לעצמנו מה יכולה להיות המוטיבציה של ההנהגה והציבור בישראל לעצב בזירת הסכסוך עם הפלסטינים מציאות של שתי מדינות נפרדות, הנהנות מריבונות מלאה. שאלה זו נובעת מכך שלכאורה יש יתרון רב לישראל במצב הנוכחי: יציבות ביטחונית, בין היתר בשל שליטתה על בקעת הירדן ושימור חופש פעולה מבצעי בכל שטחי הגדה המערבית, דבר המאפשר לה לממש את תפיסת המערכה המתמשכת נגד הטרור; הגנה על עצמה בכוחות עצמה מפני איומים חיצוניים אפשריים, בעודה שולטת באופן מוחלט באוויר, בים, ביבשה ובמרחב האלקטרו־מגנטי; קיום שיתוף פעולה ביטחוני עם ירדן ומצרים, וגם עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית (עם עליות וירידות); טיפול של הרשות הפלסטינית בהיבטי המשילות בגדה המערבית — חוק וסדר, דאגה לצורכי היומיום של הציבור הפלסטיני והסרת עול זה מעל כתפיה של ישראל.