בהופיעו בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הביע ראש הממשלה את הערכתו כי "אין בכוחו של איש לעצור את ההחלטה להכרה במדינה פלסטינית בספטמבר, בעצרת הכללית של האו"ם…אנו צופים לתמיכה רק ממדינות בודדות…". לנוכח יחסי הכוחות באו"ם, אין בהערכה זו כדי להפתיע. מאחר שהסיכוי (כפי שהוא נראה כיום) שהצד הפלסטיני יחזור בו מכוונתו להעלות את הצעתו להצבעה בספטמבר – קלוש, ירכזו ישראל וארצות הברית את מאמציהם להגדיל את מחנה "הרוב המוסרי", היינו מדינות דמוקרטיות אשר לא יתמכו בהצעה. עיקר המאמץ יופנה מן הסתם לחברות...
נותר לראות האם המילים שבהן בחר נתניהו כדי לכבוש את הלבבות ואת הדעות בקונגרס יסייעו באותה המידה לנשיא אובמה לעשות כן באירופה. אם אכן יעלה הדבר בידו, פירוש הדבר כי גם אובמה השיג את מטרתו העיקרית במהלך ביקורו של נתניהו בארצות הברית. אם יתברר כי הן לא הצליחו לשכנע את שומעיהן, יוותרו יחסי ארצות הברית וישראל אמנם יציבים ועל קרקע בטוחה, אך היחסים בין אובמה לנתניהו ישובו להיות מוגבלים למה שנהוג לכנות החלפת דעות "כנה וקונסטרוקטיבית".
נאומו של ראש הממשלה בפני המושב המשותף של שני בתי הקונגרס האמריקאי (24 במאי 2011) היה השלישי בסדרה, שבה הוא הציג את משנתו בנושא הפלסטיני. הראשון, באוניברסיטת בר-אילן, נישא ביוני 2009 והשני נישא בכנסת ב-16 במאי 2011. ההבדלים, דקים ככל שיהיו, בשלשת נאומי היסוד מלמדים על התפתחות זהירה ומדודה ועל ניסיון להתמודד עם שני סוגי לחצים – זה מבפנים וזה של הקהילה הבינלאומית. בזירה הפנימית צריך ראש הממשלה נתניהו להתמודד מחד עם לחציו של השותף הזוטר, אך החשוב במערכת האיזונים העדינה, אהוד ברק ושל שותפיו מימין, כמו ישראל ביתנו והמחנה היותר לאומני...
לאחר שטופחו ציפיות לקראת סדרת הנאומים של אובמה ונתניהו, התברר כי ההר הוליד עכבר – מבחינת הפלסטינים. לא ניתן להם קצה חוט שיניע אותם לבחון מחדש את האסטרטגיה שלהם לקראת ספטמבר 2011. בראייתם, היה בנאומים אלו שילוב מענה של הליכה מאוד קמצנית לכיוונם עם מנה גדושה של תרופות מרות.
מאז תחילת כהונתו של ממשל הנשיא אובמה, מתאפיינים יחסיו עם ממשלת ישראל במידה גדולה של חוסר אמון וחשדנות. על רקע זה יש עניין רב במאמר שפרסם לאחרונה אליוט אברמס, חוקר בכיר במועצה ליחסי חוץ בניו יורק שהיה ממונה על המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי בממשל הנשיא בוש. המאמר סוקר את מצבו העגום של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ומתמקד, בין השאר, בפגיעה הקשה ביחסי האמון בין הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו. העדר יחסי אמון, הוא קובע, פוגע ביכולת הצדדים לאמץ צעדים נועזים ומרחיקי לכת הנדרשים לקידום תהליך השלום. עיקר הביקורת על מצב זה מוטלת, לדעת אברמס,...
מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979 ועד להפגנות ההמונים בכיכר תחריר בקהיר לא הוצב סימן שאלה על מחויבותה של מצרים להסכם. על אף מבחנים קשים כמו הפצצת הכור בבגדד ב-1981, הפלישה ללבנון והנוכחות הנמשכת בה של צ.ה.ל. בין 1982 ו-2000, שתי אינתיפאדות, מבצעים שונים בלבנון, ביהודה בשומרון ובעזה, מצרים שמרה על מרבית סעיפי החלק הצבאי של ההסכם ותרמה להורדת הטמפרטורות ברב-שיח הערבי בנושאים הקשורים לישראל ובמיוחד בנושא הישראלי-פלסטיני. חריג לקו הכללי הזה הוא עמדתה ופעילותה של מצרים בנושא הגרעין הישראלי. נושא זה יטופל בהמשך.
ההודעה המצרית מה-27 באפריל 2011 שתנועת הפתח ותנועת חמאס הגיעו להסכמה על פיוס הפתיעה רבים. בין המופתעים היה גם מנהיג הפתח, מחמוד עבאס, שאף הוא לא האמין שחמאס יקבל את הצעת הפיוס המצרית עד היום שבו הושג ההסכם, וכן ישראל וארצות הברית שהפילוג בין פתח וחמאס עמד במרכז מדיניותן. מתעוררות, אפוא, כמה שאלות מרכזיות באשר להסכם הפיוס: מה הניע את הצדדים לשנות את עמדותיהם ולהגיע להסכם? האם הם באמת הצליחו לגשר על הפערים העיקריים בעמדותיהם או שרק דחו את הדיון בהם ובמחלוקות לשלב יותר מאוחר? מה תהיינה השלכות הצעד הזה על מדיניות השחקנים האחרים ובעיקר...
קבלת החלטות בעצרת הכללית של האו"ם נעשית על בסיס של זכות הצבעה אחת לכל מדינה חברה. הדבר אולי משקף את העיקרון של השוויון בין המדינות הריבוניות החברות, אך אין ספק שמצב שבו למיקרונזיה ולסין יש משקל שווה אינו משקף מציאות פוליטית. שעל כן נזהרו מנסחי מגילת האו"ם שלא לתת לעצרת הכללית סמכות ביצועית או חקיקתית. מלבד בעניינים של נוהל ותקציב, כל החלטות העצרת הכללית הן בגדר של המלצות בלבד. הגוף המרכזי האחר של האו"ם הוא מועצת הביטחון, שהוענקה לה האחריות העיקרית בנושאים של שמירה על הביטחון והשלום הבינלאומיים. בניגוד לעצרת הכללית,...
התקוממויות עממיות דרמטיות ברחבי העולם הערבי האפילו בשבועות האחרונים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם זאת, חילופי האש בשבוע שעבר לאורך הגבול שבין רצועת עזה לישראל, לרבות ירי טילי הגראד לעבר באר-שבע והתקפות חיל האוויר הישראלי על יעדים ברצועת עזה, משמשים תזכורת לכך שהפוטנציאל לעימות אלים בחזית זו נותר בעינו. אכן, לאור הקשר ההיסטורי בין מצרים לבין רצועת עזה, היו מי שהעריכו כי התחזקותו של החמאס כתוצאה מהפלתו של הנשיא המצרי חוסני מובארכ עשויה לתרום לתוצאה שכזו. אין ספק כי קשר מסוים אכן קיים, אך עדיין לא ברור אם תרחיש כזה אכן יתממש.
מאמרה של ענת קורץ מתמקד בדינמיקה שנוצרה בזירת הסכסוך על רקע תהליך מדיני קפוא וזעזועים פנימיים במדינות האזור. המסקנה העולה ממנו לגבי ישראל היא, שיקשה עליה להדוף ביקורת ולחצים בינלאומיים המופעלים עליה בלא נכונות לשנות מהותית את המציאות בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת יהיה עליה לעשות על רקע הזעזועים האזוריים הצפויים להחריף את רכיביו המוכרים של המבוי המדיני הסתום, ובראשם חשש ממחאה ציבורית שתמנע מהרשות הפלסטינית לסגת מעמדות מיקוח נוקשות, וחשש של ישראל מהחמרה באיומים ביטחוניים עקב רדיקליזציה אזורית.
לאחרונה שבה רוסיה לעסוק בסוגית תהליך השלום במזרח התיכון. כמה סיבות הביאו אותה לתובנה, שכעת הזמן הנכון להעלות הצעות חדשות: 1. רוסיה מצאה את עצמה מתועלת לשולי התהליך; 2. תחושת הביטחון העצמי המשוקם; 3. ההערכה, שמעמדה של ארצות הברית נחלש במערכת הבינלאומית ותהליך השלום שבהובלתה הגיע למבוי סתום.
בנאומה בפורום סבן סקרה מזכירת המדינה, הילארי קלינטון את מצבו הנוכחי של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. זאת, על רקע כשלון מאמצי הממשל לחדש את המגעים הישירים בין שני הצדדים על בסיס נכונות מצד ישראל להמשיך את ההקפאה לשלושה חודשים. כשלון זה הוביל לביקורת קשה על ממשל אובמה. בראשית דבריה הבהירה מזכירת המדינה, כי יעדיו של הממשל אינם מופנים להסדר ביניים מוגבל בין הצדדים אלא להסדר מלא ומקיף, שיכלול גם מערכת הבנות והסדרים עם העולם הערבי בכלל. הגיע הזמן, היא הדגישה, לטפל בנושאי הליבה של הסכסוך: גבולות (במקום ראשון) וביטחון, התנחלויות, מים, פליטים...
