בעקבות נאומו של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, בוועידת מינכן לביטחון ב-1 בפברואר 2014, הוא נשאל האם הוא אכן מאמין שביכולתו "לסגור עניין" [בין ישראל לפלסטינים]. במקום להשיב ישירות לשאלה, ענה קרי שהוא מלא תקווה ועובד קשה לשם כך, והוסיף: "…יש קמפיין הולך וגובר של דה-לגיטימציה. אנשים רגישים מאוד לכך. מדברים על חרמות ודברים מסוג זה. האם לכולנו יהיה טוב יותר עם כל אלה?" הערתו זו הציתה סערת ביקורת בישראל. לא ברור מדוע בחרו מבקריו לפרש את האזהרה שלו כאיום. ניתן לצפות ממנהיגות אחראית שתקדיש תשומת לב לתקפות הניתוח של קרי...
האופציה היחידה של הצד הפלסטיני, אם ייכשל המהלך הנוכחי, היא לפנות לקהילה הבינלאומית. הדבר נכון גם לגבי ישראל, החוששת מהאצת תהליך הדה-לגיטימציה והחרמות על ישראל ובייחוד מערעור היחסים עם הממשל האמריקאי. נראה כי שני הצדדים, שאינם מאמינים בהצלחת המהלך המדיני הזה, מתמקדים במאמץ להטיל את האשמה על האחר, ובמסגרת זאת כמעט כל האמצעים כשרים. בסופו של דבר שני הצדדים עלולים למצוא עצמם במצב שבו הם נאלצים לקבל את מסמך העקרונות למורת רוחם, משום שאינם יכולים לזרוק את האשמה רק על הצד השני. אם כך יקרה קשה להניח שהמסמך הנדון יוכל לשמש בסיס טוב למשא ומתן...
ב-20 בינואר 2014, חודשיים לאחר ההכרזה על ההסכם בין המעצמות לאיראן (סוף נובמבר 2013), ביקרו פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בנתנז ובפורדו, כדי לוודא שאיראן החלה ביישום ההסכם עם ה- P5+1 וכי היא אכן עוצרת את העשרת האורניום ל-20% במתקנים אלה. שני החודשים האחרונים הוקדשו לדיונים מסכמים על התנאים שלכאורה כבר הוחלט לגביהם בסוף נובמבר בז'נבה, אלא שהגרסאות שפורסמו בשעתן להסכם מצד וושינגטון וטהראן, חשפו מיד ששתי המדינות אינן מתואמות ביניהן, מה שלא מבשר טובות באשר להמשך התהליך.
המאמר דן במשמעויותיהם המדיניות והאסטרטגיות של האתגרים הצפויים לישראל. הניתוח מדגיש את הצורך בהכרעות לגבי ההתמודדות עם תכנית הגרעין האיראנית, הסוגיה הפלסטינית ומערכת היחסים עם מדינות ערב, וכל זאת בהתחשב בזיקה ההדדית בין הסוגיות השונות והמדיניות שתינקט לגביהן. בשנת 2013 התקרבה ישראל למיצוי האופציה של דחיית החלטות, ואולם מחיר ההימנעות מהחלטה נעשה גבוה מהסיכון שבקבלתן – מה גם שהתנאים האזוריים, שהיטיבו מבחינת ישראל את מאזן הכוחות בינה לבין שכנותיה, מאפשרים לה ליטול סיכונים שאל היה לה לקחת בעבר ולנצל הזדמנויות. בראש ובראשונה, מדיניות...
מאמר זה מנתח את האתגרים שמציב לישראל סבב השיחות שהושק ביולי 2013. מודגשת בו ההערכה כי מאזן הכוחות בין ישראל לרשות הפלסטינית בזירה הבינלאומית, כפי שהתפתח בשנים האחרונות, אינו נוטה לטובת ישראל. הפלסטינים גיבשו אסטרטגיה חלופית, שעיקרה גיוס תמיכה בינלאומית בהקמת מדינה פלסטינית גם שלא במסגרת הבנות עם ישראל. לעומת זאת, ישראל לא גיבשה גישה חלופית להסדר מוסכם, שתאפשר בבוא העת לקדם את רעיון ההפרדה המדינית-טריטוריאלית בינה לבין הפלסטינים. מסקנת הניתוח היא, שעל מנת להתמודד עם האתגרים הביטחוניים והדמוגרפיים הקשורים בזירת הסכסוך, יהיה על ממשלת...
מאמר זה מדגיש את הפער בין דימויה של ארצות הברית כמעצמה שעוצמתה בנסיגה, המתרחקת מהמזרח התיכון, לבין פעילותה האינטנסיבית באזור. פעילות זו העידה בשנה הנסקרת על מעורבות ושאיפה לשמר אינטרסים באזור, תוך מאמץ לבלום את מאמציהן של רוסיה וסין לחזק את מעמדן בו. פעילותה של ארצות הברית במזרח התיכון התבטאה בעיקר בשלוש זירות: מלחמת האזרחים בסוריה, המשבר עם איראן והסכסוך הישראלי-פלסטיני. בתיאום עם רוסיה וגורמים בינלאומיים אחרים, וכדי למנוע צורך לממש איום בפעולה צבאית נגד משטר אסד, גיבש הממשל הסכם לפירוק אמצעי הלחימה הכימיים בסוריה; בשיתוף המעצמות...
מאמר זה מציג ומנתח את האתגרים שזימן האזור למדיניות החוץ הרוסית ולמעמדה הבינלאומי. רוסיה, המגלה עניין מחודש במזרח התיכון, נדרשה לנסח מדיניות נוכח השינויים שחלו במדינות שונות באזור, על מנת לשמר מאחזים קיימים ולטפח קשרים חדשים. מעורבותה ניכרה בעיקר בהקשר של מלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה: תמיכתה הנחרצת של מוסקווה במשטר אסד ופעילותה, בתיאום עם הממשל האמריקאי, לגיבוש הסכם לפירוק משטר אסד מנשק כימי. חתימת הסכם הביניים בין טהראן לבין מעצמות המערב בעניין תוכנית הגרעין נתפסה במוסקווה כדחייה איראנית את מאמצי ההתקרבות מצד רוסיה, ובתגובה הגבירה...
ספר הערכה אסטרטגית לישראל 2013 – 2014 הינו קובץ נוסף בסדרה שהמכון למחקרי ביטחון לאומי מוציא לאור מדי שנה. המאמרים המאוגדים בספר זה סוקרים ומנתחים התפתחויות ואירועים שהתרחשו במזרח התיכון בשנה החולפת, בדגש על משמעויותיהם המרכזיות לביטחון הלאומי של מדינת ישראל. כן נבחנים מענים אפשריים לאתגרים המדיניים והצבאיים שבפני ישראל ומוצגות המלצות למדיניות, שתסייע לה להתמודד עם איומים שבסביבתה הדינמית.במזרח התיכון נמשכו השנה מגמות רוויות סיכונים: זעזועים חברתיים-פוליטיים במדינות ערב הובילו בחלקן להתערערות השלטון המרכזי ולהיאחזות גורמים אסלאמיים...
2013 הייתה השנה האלימה ביותר בעיראק מאז 2008 – תזכורת, כי המלחמה על עיראק רחוקה מלהסתיים. ההתפרצות האלימה האחרונה במחוז אנבאר קשורה לפינוי מאהל מחאה סוני ולמעצר של חבר פרלמנט סוני על ידי כוחות הביטחון, אשר במהלכו נהרגו אחיו וחמישה משומרי ראשו. ההתפרצות במחוז אנבאר חמורה אך היא סימפטום של כמה מחולייה של עיראק וקשורה בעיקרה לזעם הסונים בשל דחיקתם ממוקדי הכוח ומניעת כספים שלדעתם מגיעים להם. מתח זה קשור גם לזליגת מלחמת האזרחים בסוריה לשכנותיה והזעם המקומי בשל הסיוע אותו מעניקה הממשלה בבגדאד למשטר אסד – מה שמשחק לידי האסלאמיסטים.
ב-17 בדצמבר 2013 פורסם ב-ניו יורק טיימס מאמר יוצא דופן בחריפותו שכתב שגריר סעודיה בבריטניה, מוחמד בן-נוואף בן עבד אל-עזיז. המאמר עוסק במדיניות ממשל אובמה כלפי איראן וסוריה. עד כה התפרסמו בעיקר דיווחים וקטעי פרשנות, המצביעים על חוסר הנחת בסעודיה ממדיניות ממשל אובמה במזרח התיכון. אולם עתה, הממשל הסעודי כבר אינו נזהר ממתן ביטוי פומבי ורשמי למחלוקת שלו עם ארצות הברית בסוגיות הניצבות על סדר היום.