כל מדינה במלחמה מנסה להניע את הסכסוך עד כדי כך שהיא יכולה להוכיח את היתרון היחסי. לכן כל מלחמה היא מאבק על האופי המיוחד, ובתהליך דינמי, כל צד מנסה לעצב פרדיגמת מלחמה התואמת את כוחותיו היחסיים, בעוד היריב מנסה להטיל את הפרדיגמה המועדפת על הסכסוך. לישראל, למשל, יש לכאורה יתרון באפקטיביות צבאית, ולכן העדיפה תמיד מלחמות קצרות וקובעות. לאויביה, לעומת זאת, יש יתרון כולל ביכולות וביכולת למנף את המערכת הבינלאומית. לכן הם חותרים להאריך את המלחמה ולהביא את ישראל לנקודת התבוסה באמצעות התשה של המערכת הפוליטית-אזרחית הישראלית. בספר זה בוחן רון...
מלחמת לבנון השנייה ב-2006 כמו גם מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008-ינואר 2009 הוכיחו בבהירות את מרכזיותה של החזית האזרחית בעימות צבאי נרחב בין ישראל לאויביה. הלקח המרכזי והבולט משני אלה, הוא, כי במקביל להתכוננות המדוקדקת וארוכת הטווח הנדרשת להכנת המכונה הצבאית, נדרשת גם השקעה מורכבת ורצופה בהכנת החזית האזרחית לעימות.
מאמר זה נועד לבחון מדוע התמרון היבשתי המשולב במהלומת אש לא מידתית הוא המרכיב העיקרי היוצר איום ממשי על חזבאללה ועל חמאס. להסביר את ההיגיון שבהפעלתו וכן לפרט את התנאים שהפעלתו דורשת.
שדה הקרב האזרחי של העימות המוגבל מציב דילמות, מוסריות, ערכיות וחוקיות לצבא שבו מותר הרוח באדם, ולנו דרוש היתרון הרוחני יותר מאשר לכול צבא אחר בעולם כי אנחנו מעטים.
למאמר זה שתי מטרות מרכזיות: האחת – להזהיר מפני יצירת קשר ישיר בין הלחימה בעזה (ינואר 2009) לבין מלחמה עתידית בלבנון. השנייה – לנתח אילו לקחים ועקרונות ברמה האופרטיבית אפשר ליישם בזירה הלבנונית ואילו – אינם רלוונטיים.
בסיום מלחמת לבנון השנייה טענו רבים כי ישראל לא הצליחה לחזק את ההרתעה מול חזבאללה.תגובת הארגון בעת מצבע "עופרת יצוקה" והשוואתו לתגובת הארגון במבצע חומת מגן מעידה כי פעולתה של ישראל במלחמת לבנון השנייה הביאה לחיזוק ההרתעה מול הארגון שעל גבולנו הצפוני.
מטרתו של מאמר זה היא להבהיר מדוע ישראל – מדינה דמוקרטית הפועלת מתוך אילוצים וריסונים הנגזרים מאופי המשטר הקיים בה ומשיקולים מדיניים ובינלאומיים רחבים להכריע הכרעה ברורה את העימות בינה לבין ארגוני ה"טרורילה" צבאית כדוגמת חזבאללה וחמאס, המגובים במוסדות חברתיים, כלכליים, פוליטיים ודתיים הפועלים בלב ליבו של המרחב האזרחי, המיושב בצפיפות בתוך מדינות כושלות.
מאמר זה מבקש לראות במבצע "עופרת יצוקה" חלק מרצף התפתחות העובר מה"אנתפאדה" השנייה דרך מלחמת לבנון ה-2בקשר לשני מרכיבים עיקריים: הראשון נוגע להתפתחותה של תפישת המענה הצבאי לאיום, והשני הוא תפישת הציבור את המענה הצבאי. בין שני מרכיבים אלה מתקיים מענה סימביוטי הדוק.
לנגד עינינו הולכת ונוצרת בעיה ביטחונית קשה וחמורה שספק אם לישראל – על בסיס היערכותה הנוכחית יש מענה הולם לה.סימן שאלה כבד עוד יותר מרחף מעל הסיכוי שישראל תצא מעימות כזה כשידה על העליונה. תמונת מצב זו מחייבת את ישראל לקיים דיון נוקב ופרטני בדוקטרינת הביטחון שלה.
מאמר זה נועד לבחון את מאפייניה של הזרוע הצבאית של חמאס כגוף לוחם בעל מסגרת ממוסדת ולשפוך אור על המבנה שלה, על ייעודה ועל ההיגיון המנחה את תורת הלחימה שלה ודפוסי פעולתה. לצורך זה ינותחו תהליכי ההתפתחות של הזרוע הצבאית בין השנים 2004 ל-2008.
מזכר זה עוסק בקהילת המודיעין הישראלית (אמ"ן, שב"כ, המוסד, ממ"ד–משרד החוץ, והמודיעין במשטרת ישראל. במצבה הנוכחי אפשר להגדיר את קהילת המודיעין של ישראל כקבוצה של ארגונים ממלכתיים, העוסקים באיסוף מידע, מחקר ומבצעים חשאיים בשרותו של הביטחון הלאומי של ישראל. על אף שלל המידע לגבי כל אחד מהארגונים האלה, אין התייחסות סדורה לשאלת ייעודה, תפקידיה ואופן תפקודה של קהילת המודיעין כמנגנון מדינתי. מזכר זה דן בשאלות כגון: אילו תפקידים אסטרטגיים הטיל הדרג המדיני על קהילת המודיעין? האם פעולות השירותים השונים בקהילה נגזרות מאסטרטגיה...
העובדות מצביעות על כך כי מאמצי הדיפלומטיה הציבורית של מדינת ישראל במהלך מבצע עופרת יצוקה תוכננו באותה המקצועיות ובאותו הדיוק כפי שתוכנן המבצע הצבאי של צה"ל. ניכר כי בכל הנוגע ליחסים עם התקשורת ולביטחון המידע נלמדו לקחי העבר. ישראל העמידה מה שנראה כמכונה משומנת היטב, ממוקדת, ממושמעת ומנווטת היטב של דיפלומטיה ציבורית, המפיצה הודעות מלוות בחומר תומך בזמן אמת ובאופן מאורגן.
