מאמר זה מבקש לראות במבצע "עופרת יצוקה" חלק מרצף התפתחות העובר מה"אנתפאדה" השנייה דרך מלחמת לבנון ה-2בקשר לשני מרכיבים עיקריים: הראשון נוגע להתפתחותה של תפישת המענה הצבאי לאיום, והשני הוא תפישת הציבור את המענה הצבאי. בין שני מרכיבים אלה מתקיים מענה סימביוטי הדוק.
במזכר זה בוחן המחבר, רון טירה, היבטים שונים של עיצוב פני המלחמה, החל בבחירת מרכז הכובד שייתקף וכלה בזיהוי מרכיבי ההכרעה, כפי שאלה באים לביטוי במלחמות "פשוטות" וסימטריות; במלחמה אסימטרית ומורכבת מול יריב מדינתי; במלחמה נגד גרילה; במלחמה מקבילית; ובמלחמה העתידית.
לפני זמן מה צוטט מנהיג חזבאללה, חסן נסראללה באומרו כי: "…הציונים יחשבו עשרות אלפי פעמים לפני שיתקפו את לבנון". הדברים נאמרו ככל הנראה על רקע דברים שאמר ראש הממשלה אהוד אולמרט בביקור בפיקוד העורף ובהם הודיע שהמגבלות על צה"ל יפחתו בעימותים הבאים. אכן נראה שהלחץ בו נתון מנהיג חזבאללה נותן בו את אותותיו. נסראללה מתחיל להפנים, את מה שנראה לו, כשינוי מהותי בגישת המענה של ישראל לאיום מלבנון.
מלחמת לבנון השנייה יצרה זעזוע עמוק בציבור הישראלי. זעזוע זה נובע מהתסכול הקשור לאי יכולתה של ישראל לנצח ארגון צבאי למחצה וקטן ביחס, גם אם זה חדור מוטיבציה וערוך היטב. גם עתה, לאחר המידע הרב שהופץ בארץ, יש קושי לעכל ולקבל את העובדה שישראל החזקה לא השכילה, במערכה יזומה אינטנסיבית שנמשכה 33 יום, לכפות את רצונה ותנאיה על חזבאללה. תסכול זה מעלה שאלות נוקבות לגבי תפקודה העתידי של ישראל במישור הצבאי והמדיני ויכולתה למצות את הפוטנציאל הגבוה המיוחס לה בהתמודדותה הנמשכת עם שכניה הקרובים והרחוקים. תהיות בלתי פתורות אלה מחייבות דיון ציבורי פתוח...
בשנים האחרונות מוטמעת בצה"ל ובצבאות מערביים אחרים מהפכה בבניין הכוח הצבאי ובתפיסת ההפעלה שלו,שבבסיסה העדפת השימוש באש-מנגד מדויקת על פני התמרון הקלאסי. אך מאחר ולאש ארוכת הטווח חסרה היכולת להביא במישרין למימוש כל סוגי ההישגים הצבאיים הנדרשים, פותחה תפיסה חדשנית להכרעת מלחמות שלא באמצעות התמודדות טקטית ישירה בשדה הקרב, אלא בעקיפין – באמצעות אפקטים האמורים לשבש את פעולת האויב כמערכת, ועל ידי כך להביאו לקריסה אסטרטגית-תודעתית.
