התקוממויות עממיות דרמטיות ברחבי העולם הערבי האפילו בשבועות האחרונים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם זאת, חילופי האש בשבוע שעבר לאורך הגבול שבין רצועת עזה לישראל, לרבות ירי טילי הגראד לעבר באר-שבע והתקפות חיל האוויר הישראלי על יעדים ברצועת עזה, משמשים תזכורת לכך שהפוטנציאל לעימות אלים בחזית זו נותר בעינו. אכן, לאור הקשר ההיסטורי בין מצרים לבין רצועת עזה, היו מי שהעריכו כי התחזקותו של החמאס כתוצאה מהפלתו של הנשיא המצרי חוסני מובארכ עשויה לתרום לתוצאה שכזו. אין ספק כי קשר מסוים אכן קיים, אך עדיין לא ברור אם תרחיש כזה אכן יתממש.
בשלהי יולי 2010, מספר שבועות לפני תום פרק הזמן בן ארבעת החודשים שהוקצב לשיחות קירבה בין ישראל לרשות הפלסטינית, שב הנשיא ברק אובמה וקרא לחידוש הדיאלוג הישיר בין הצדדים. האחריות לחידוש השיחות הוטלה על ישראל והרשות כאחד, אם כי ניכר שינוי מה באווירה שבחודשים האחרונים ליוותה את המאמץ הבינלאומי, ובפרט האמריקאי, להעלות את התהליך המדיני על דרך המלך ולצקת בו תוכן.
במהלך הדיון הציבורי שהתפתח בישראל באשר להשלכות של עצירת המשט לעזה, העלה שר התחבורה ישראל כץ הצעה לפיה ישראל תסגור לחלוטין את כל המעברים לרצועת עזה, ואילו מצרים תפתח לחלוטין את מעבר רפיח שבין מצרים לרצועת עזה. בהתאם להצעה זו, כל הסחורות לעזה וממנה יעברו דרך מעבר זה. תוכנית זו לא זכתה להדים רבים בישראל משום שלא נראתה כברת ביצוע, אולם התגובה המצרית לה מלמדת רבות על המציאות הסבוכה של יחסי ישראל-מצרים במשולש ישראל-מצרים-רצועת עזה. ממשלת מצרים הגיבה בחריפות ואמרה שישראל לא תוכל לחמוק מאחריות לרצועת עזה.
הגם שזמן קצר חלף מאז התחוללה 'תקרית המשט', ואין עדיין פרספקטיבה הולמת לבחון את השלכותיה המלאות, ניתן כבר לקבוע, כי הכשל המבצעי שהיה כרוך בהשתלטות על הספינה 'מרמרה' והביקורת הבינלאומית על פעולת ישראל פגעו במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל, בדימוי שלה כמדינת חוק ובמרקם יחסיה האסטרטגיים עם תורכיה ועם מדינות אחרות. בכך ניתן ביטוי חוזר ונשנה למציאות המלווה את מדינת ישראל לאורך שנים: ההכרה שבמציאות בה היא נתונה, לכשל מבצעי, ולו גם במישור הטקטי הצר, יש לעתים השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת. יש להניח שהנחה זו מוכרת היטב לדרג מקבלי החלטות במדינת...
מאמר זה נועד לבחון מדוע התמרון היבשתי המשולב במהלומת אש לא מידתית הוא המרכיב העיקרי היוצר איום ממשי על חזבאללה ועל חמאס. להסביר את ההיגיון שבהפעלתו וכן לפרט את התנאים שהפעלתו דורשת.
מאמר זה נועד לבחון את מאפייניה של הזרוע הצבאית של חמאס כגוף לוחם בעל מסגרת ממוסדת ולשפוך אור על המבנה שלה, על ייעודה ועל ההיגיון המנחה את תורת הלחימה שלה ודפוסי פעולתה. לצורך זה ינותחו תהליכי ההתפתחות של הזרוע הצבאית בין השנים 2004 ל-2008.
ישראל פתחה ב-27 בדצמבר 2008 פתחה ישראל במתקפה נרחבת על הנכסים הצבאיים והשלטוניים של החמאס ברצועת עזה בתגובה על החלטת החמאס לא להמשיך את הפסקת האש ולהרחיב את היקף ההתקפות על ישובים אזרחיים ישראלים. למרות הערכות רבות גם בתקשורת על אפשרות לפעולה צבאית החמאס הופתע מבחינת עיתוי הפעולה הישראלית והיקפה הרחב. יש צורך לאתר את גורמי התיווך שיאפשרו בחינה של האופציות השונות וסיום הלחימה באופן שיממש את היעדים האסטרטגיים של ישראל במערכה זו בסנכרון עם המהלכים הצבאיים המשרתים את היעדים האלו.
העימות האלים שהתחדש בין חמאס ופתח ברצועת עזה לאחר פיצוץ מכונית של פעילי חמאס ב-25 ביולי הביא לחיזוק משמעותי של שליטת תנועת החמאס ברצועת עזה ולחיסול כמעט מוחלט של נוכחות תנועת הפתח ברצועה.
מאמציה של מצרים לשכנע את החמאס ושאר הקבוצות החמושות בעזה להסכים להפסקת אש תוך ויתור על חלק מדרישותיהם נשאו פרי ושר המודיעין המצרי, עומר סלימאן, אמור להגיע לישראל על מנת לשכנע את הממשלה לקבל את ההצעה המצרית להפסקת אש בת שישה חודשים. מטרת המאמר היא לנתח את המרכיבים של הפסקת האש המוצעת ומשמעויותיהם וכן את סיכוייה להתממש ולהחזיק מעמד.
כאשר פרץ החמאס בליל 22-23 בינואר, את החומה שהפרידה בין רצועת עזה לבין מצרים והמוני פלסטינים נהרו לצד המצרי על מנת לרכוש מוצרים ולהתבשם מתחושת השחרור, התמונות שהתפרסמו בתקשורת העולמית וההתבטאויות סביב האירוע יצרו את הרושם שמדובר באירוע, בעל משמעויות מרחיקות לכת, כמו נפילת חומת ברלין. התגובות בישראל ביטאו קשת של דעות החל בתחושה שזהו ניצחון מוחץ של החמאס על מדיניות המצור של ממשלת ישראל, המשך בחששות עמוקים מהמשמעויות הביטחוניות, וכלה בתקווה שזוהי ההזדמנות של ישראל להסיר מעליה את האחריות לרצועת עזה. השאלה היא האם למאורע זה יש אכן השלכות...
לחמאס, שנציגיה נעדרו מוועידת אנאפוליס, נודע תפקיד משמעותי בסלילת הדרך למפגש. השתלטות התנועה על רצועת עזה המחישה את התחזקותו של המחנה האסלאמי הלוחמני בזירה הפלסטינית, ולכן נתפסה כאיום. ואולם, התפתחות זו יצרה אבחנה ברורה בין המחנה הפלסטיני שוחר פתרון שתי המדינות לבין האופוזיציה הנאבקת לשחרור פלסטין מן הים לנהר, ולכן נתפסה גם כהזדמנות. התהליך המדיני, שמפגש אנאפוליס ציין את השקתו, מבטא שאיפה לצמצם את האיום ולהעצים את פוטנציאל ההזדמנות
