מידי שנה בשנה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום זיכרון למחיר העצמאות של העם בארצו. והשנה, המכון למחקרי ביטחון לאומי מגיש לציבור פרויקט מיוחד, שהמסר הברור המסכם אותו הוא של גבורה וקריאה לאחדות ולשותפות גורל. השאלה החשובה שעולה ממנו היא מה אנחנו חייבים לעשות לאור מה שהנתונים והמספרים המייצגים את מצבנו בימים אלה מגלים לנו, ומהם הציוויים העולים מהם?

הביטו לעומק, חושו את האנשים שמעבר למספרים. אלו האנשים שלהם אנחנו חייבים דין וחשבון. את הקרבתם עלינו להצדיק. נכון, אין מדובר בקהל מצביעים פוטנציאלי, לא במשפיעני רשת חברתית; קולם דומם, אך קול דמם חייב להישמע. 

1. צה"ל הוא צבא של אזרחים. כמעט כל חלקי החברה הישראלית שילמו מחיר כבד בנשיאת עול המלחמה. חיילי הסדיר והמילואים בצה"ל ובכוחות הביטחון כולם הפגינו מסירות יוצאת דופן במהלכה, ולצערנו, גם שילמו מחיר כבד. הנושאים בנטל הם בני ובנות אדם, בעלי משפחות ועסקים, הורים לילדים קטנים וגדולים, קרייריסטים וקרייריסטיות, אנשי ונשות משפחה, וגם כאלו שכל החיים היו לפניהם, ולא עוד.
2. 42% מהחללים מאז תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה היו משרתי מילואים, והם מהווים כ-33% מסך כלל החללים במלחמה. אנו חבים חוב עצום למילואימניקים שעזבו את משפחותיהם, נתנו הכל ונענו לקריאה לדגל. הם לא מבקשים הוקרה וגמול, הם מבקשים ערך. לא טפיחה על הגב. הוריהם, אחיהם, האלמנות, האלמנים וילדיהם מבקשים את המשמעות ההיסטורית המיוחסת על ידי כולנו, כאיש אחד, למחיר הכבד ששילמו.
3. אומץ הלב של הלוחמים שנפלו בשדה הקרב והקרבתם מחייב אומץ לב של אלו הנושאים באחריות להנהגת המדינה: אחדות ורעות לוחמים מחייבת אחדות ורעות בין מנהיגים. אם נחשוב שהנופלים רואים אותנו מלמעלה, נהיה יותר צנועים ופחות יהירים, פחות אלימים ופחות מתלהמים. הנופלים היקרים נלחמו והקריבו עבור מדינת ישראל שאהבו, זו המקדשת את החיים, החמלה והחכמה, לא את החושך האופף מאבקים אלימים, קיטוב ושנאה, ואת הכוח, הכבוד והכסף הגלומים בשררה. 
4. מספרי הנופלים ממשיכים לעלות, המלחמה לא נגמרה, ואכן נדרש ניצחון. יש להניח כי רוב משפחות הנופלים אינן רוצות שהקרבתן תסתכם בניצחון פירוס, או באשליות על ממלכת ישראל השלישית. ניצחון אמיתי לא נבחן בעת סיום הקרבות. הוא נבחן בשיפור המציאות הביטחונית לאורך זמן.
5. יונתן דוד דיטש ז"ל, שנפל בקרב ברצועת עזה, היה רוצה שבנו הקטן, ארי, יחיה במדינה בטוחה ומשגשגת. יונתן לא נלחם על מנת שיוקם יישוב יהודי ברצועת עזה, או שיוקם  בית מקדש באתר הר הבית בירושלים. אם ארי ילמד בעוד מספר שנים בבית הספר שבזכות גבורת אביו וחבריו הלוחמים שבו לביתם כל החטופים, חיים וחללים, שחמאס לא שולט עוד בעזה, ושישראל היא זו האחראית לביטחון ופועלת לכך שלאורך שנים לא ישתקף עוד איום על אזרחיה מעזה – יהיה זה ניצחון. נכון, הניצחון לא יפחית את הכאב, אך האובדן והקושי יעניקו לארי מניית זהב בביטחון ישראל, שאביו קנה לו ושילם בחייו.  
6. המלחמה הזו היא נקודת מפנה בתפיסת ערך השוויון בנטל. לא עוד חלק קטן מהחברה הישראלית יישא בנטל הביטחון והלחימה. ללא שוויון בנטל, מדינת ישראל ומערכת הביטחון לא תוכלנה להמשיך ולהתמודד עם האתגרים שבפניה ולעמוד במשימותיה. לא בהיבט הערכי וגם לא בהיבט המבצעי. כל אזרחי ישראל נדרשים להיות שותפים שווים, בלי קשר לאמונה דתית, אידאולוגיה או מגדר. על כולם לתמוך בחומת הביטחון ולשמור שתעמוד על תילה. מי שיכול וכשיר נפשית וגופנית להילחם, יילחם. לא יהיו עוד רוכבי חינם. גיוס לכולם, ועכשיו. 
7. המחיר ששילמנו כבד מאוד. מלחמה היא רע הכרחי, היא לא מצב רצוי, ושיקולים בדבר מידת הכרחיותה הם בתחום האחריות המקצועי של הדרג המדיני. אנשי צבא  צריכים להיות מוכנים כל הזמן לשלם את המחיר של המלחמה, אך הם, וגם כלל אזרחי המדינה, חייבים להאמין שהדרג המדיני מנחה את הפעלת הצבא ואת המלחמה לתכלית ראויה ושהם עושים זאת רק כמוצא אחרון. וזאת בלי חדירה והשפעה של כל שיקול זר ולמען מימוש האינטרסים הביטחוניים של המדינה. זהו קודש הקודשים של צבא עם ממלכתי.
8. בה בעת, אין לשגות באשליות כי המלחמה אמורה לפתור את כל בעיות הביטחון של ישראל. דוד בן גוריון גרס כי מדינת ישראל משגשגת בין המלחמות ולכן מלחמות חייבות להיות קצרות, אגרסיביות ויעילות, וקבע שפרק הזמן ביניהן הוא חשוב ביותר. עקרון זה חייב להיות המצפן של תפיסת הביטחון. אסור שטראומת ה-7 באוקטובר תביא לתיקון יתר טוטאלי בשל אפקט פוסט-טראומטי לאומי. אין "ביטחון מוחלט", ואין "שלום מוחלט". כל מי ששואף להשיג אחד משניהם על בסיס אידיאליסטי או פוליטי – יביא עלינו אסון. 

כל יום זיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום הכיפורים של החברה הישראלית כולה. זהו יום של הרהור, של חרטה ושל תקווה לעתיד טוב יותר. יום הזיכרון של שנת 2025 אינו שונה במובן זה, אך השנה אנו נמצאים שוב בצומת דרכים: 

• האם פנינו לכיבוש מחודש של רצועת עזה, להשלטת ממשל צבאי ישראלי בה ולקיום מערכה מתמשכת נגד הגרילה שבוא תבוא בתום הכיבוש? או האם פנינו להסכם שיביא לסיום המלחמה בתמורה להחזרת כל החטופים, להחלפת שלטון חמאס, וליצירת משטר ביטחון חדש, פרו-אקטיבי, שישמור על ביטחונם של תושבי דרום הארץ?
• האם פנינו למלחמה בסוריה, ליצירת רצועת ביטחון חדשה בלבנון, ולהתמודדות עם ארגוני טרור חדשים שייצמחו בחזית הצפון? או שמא לנורמליזציה עם לבנון וסוריה, במסגרת פיקוח והסדרה בינלאומיים שיבטיחו את האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל? 
• האם פנינו למזרח תיכון גרעיני, שבו לאיראן יש נשק גרעיני ומתחיל מרוץ חימוש גרעיני באזור, שהוא הנפיץ בתבל, או שמא להסכם אמין, איכותי, העונה על האינטרסים של ישראל ומבטיח שלאיראן לא יהיה לעולם נשק גרעיני? ואם לא יושג הסכם בסוגיית הגרעין האיראני ופנינו למערכה צבאית נגד אתרי הגרעין, האם מערכה זו תהיה מצג שווא של תקיפה חלקית, שלא תסיר את האיום, או מערכה אפקטיבית, רחבה ויעילה, שאליה יש לקוות?
• האם נמשיך לנהל את הסכסוך בזירה הפלסטינית לעד, בתקווה ש-״יהיה בסדר״?  או לחילופין, נתבונן למציאות הדמוגרפית בין הים התיכון לנהר הירדן בעיניים ונבין שיש לקבל החלטות מדיניות וטריטוריאליות כבדות משקל וקשות, שיבטיחו את שימור זהותה של מדינת ישראל היקרה, כמדינה יהודית, דמוקרטית, ליברלית ומשגשגת, כחלק ממשפחת העמים.

  עלינו לעשות כל שיידרש כדי לתקן את המצב, לקדם מציאות של שגשוג וביטחון יציב לאזרחי המדינה האהובה שלנו. לא להפסיק לפעול להשבתם של כל החטופים במהרה לגבולות המדינה – את החיים לשיקום ואת החללים לקבורה. ליבנו תמיד, והיום במיוחד, עם משפחות הנופלים והנופלות, ההורים, האלמנות, החברים והיתומים, עם אזרחי ישראל כולם.