בזמן שתשומת הלב מופנית למתקפות האיראניות על בסיסים אמריקאיים במפרץ, מתרחשת בבחריין דרמה פנימית שעוברת כמעט מתחת לרדאר. השבוע גזר בית משפט בממלכה עונשי מאסר כבדים על 69 נאשמים, בהם כ-60 אנשי דת שיעים, באשמת קשרים עם משמרות המהפכה האיראניים וניסיון לערער את המשטר. 64 מהם נידונו למאסר עולם. ארגוני זכויות אדם טוענים כי המשפט לווה בהפרות חמורות של זכויות הנאשמים.
בחריין אינה עוד מדינת מפרץ. זו מונרכיה הנשלטת בידי בית המלוכה הסוני אל-ח'ליפה, בעוד שמרבית מאוכלוסייתה שיעי. מאז המהפכה האיראנית ב-1979 חושש בית המלוכה מהשפעה איראנית על האוכלוסייה השיעית, אף שאין לזהות בין השתייכות עדתית לבין נאמנות לטהראן. החשש הזה עמד גם ברקע ההתערבות הצבאית של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות בבחריין ב-2011, שנועדה לסייע לבית המלוכה להתמודד עם המחאה העממית. לשסע העדתי בבחריין השפעה גם על היחסים של הממלכה הזעירה עם ישראל. כך למשל, לחצים מכיוון האוכלוסייה השיעית, הופנו כלפי בית המלוכה במיוחד לאחר החתימה על הסכמי אברהם שפעל כדי לצנן את היחסים עם ישראל.
כעת ההיסטוריה חוזרת, ובתנאים מסוכנים יותר. איראן אינה מסתפקת בתקיפת יעדים אמריקאיים בבחריין, המארחת את מפקדת הצי החמישי של ארצות הברית. משמרות המהפכה אף מאיימים כעת במפורש על עצם הישרדותו של בית המלוכה. מנגד, השלטונות בבחריין מגבירים את המעצרים ואת הפיקוח על האוכלוסייה השיעית, מחשש שאיראן תנסה לנצל את השסע העדתי כדי לערער את היציבות מבפנים.
אלא שכאן טמון הפרדוקס: דווקא המאמץ להגן על המשטר באמצעות דיכוי פוליטי ודתי עלול להעמיק את הניכור בקרב האוכלוסייה השיעית, ובכך להרחיב את הפגיעות שאיראן מבקשת לנצל. בחריין ממחישה את אחת הדילמות החריפות ביותר של מדינות המפרץ: הנוכחות הצבאית האמריקאית אמורה להבטיח את ביטחונן, אך גם הופכת אותן למטרות; והמאבק בהשפעה האיראנית מבחוץ עלול לערער את היציבות מבפנים. עבור בית המלוכה בבחריין, המלחמה עם איראן אינה רק מלחמה על ביטחון המדינה. היא נתפסת כמאבק על הישרדות המשטר.
בזמן שתשומת הלב מופנית למתקפות האיראניות על בסיסים אמריקאיים במפרץ, מתרחשת בבחריין דרמה פנימית שעוברת כמעט מתחת לרדאר. השבוע גזר בית משפט בממלכה עונשי מאסר כבדים על 69 נאשמים, בהם כ-60 אנשי דת שיעים, באשמת קשרים עם משמרות המהפכה האיראניים וניסיון לערער את המשטר. 64 מהם נידונו למאסר עולם. ארגוני זכויות אדם טוענים כי המשפט לווה בהפרות חמורות של זכויות הנאשמים.
בחריין אינה עוד מדינת מפרץ. זו מונרכיה הנשלטת בידי בית המלוכה הסוני אל-ח'ליפה, בעוד שמרבית מאוכלוסייתה שיעי. מאז המהפכה האיראנית ב-1979 חושש בית המלוכה מהשפעה איראנית על האוכלוסייה השיעית, אף שאין לזהות בין השתייכות עדתית לבין נאמנות לטהראן. החשש הזה עמד גם ברקע ההתערבות הצבאית של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות בבחריין ב-2011, שנועדה לסייע לבית המלוכה להתמודד עם המחאה העממית. לשסע העדתי בבחריין השפעה גם על היחסים של הממלכה הזעירה עם ישראל. כך למשל, לחצים מכיוון האוכלוסייה השיעית, הופנו כלפי בית המלוכה במיוחד לאחר החתימה על הסכמי אברהם שפעל כדי לצנן את היחסים עם ישראל.
כעת ההיסטוריה חוזרת, ובתנאים מסוכנים יותר. איראן אינה מסתפקת בתקיפת יעדים אמריקאיים בבחריין, המארחת את מפקדת הצי החמישי של ארצות הברית. משמרות המהפכה אף מאיימים כעת במפורש על עצם הישרדותו של בית המלוכה. מנגד, השלטונות בבחריין מגבירים את המעצרים ואת הפיקוח על האוכלוסייה השיעית, מחשש שאיראן תנסה לנצל את השסע העדתי כדי לערער את היציבות מבפנים.
אלא שכאן טמון הפרדוקס: דווקא המאמץ להגן על המשטר באמצעות דיכוי פוליטי ודתי עלול להעמיק את הניכור בקרב האוכלוסייה השיעית, ובכך להרחיב את הפגיעות שאיראן מבקשת לנצל. בחריין ממחישה את אחת הדילמות החריפות ביותר של מדינות המפרץ: הנוכחות הצבאית האמריקאית אמורה להבטיח את ביטחונן, אך גם הופכת אותן למטרות; והמאבק בהשפעה האיראנית מבחוץ עלול לערער את היציבות מבפנים. עבור בית המלוכה בבחריין, המלחמה עם איראן אינה רק מלחמה על ביטחון המדינה. היא נתפסת כמאבק על הישרדות המשטר.