פירוט המתווה המוצע – המלצות מעשיות למדיניות

1. מתווה "רמזור" – יישום דיפרנציאלי לפי שלושה מרחבים

• בשטח האדום – ישלוט הממשל הטכנוקרטי לעזה (NCAG), חמאס יעביר לו את סמכויות השלטון האזרחיות, בעודו מחזיק זמנית בנשק קל בלבד לצורכי הגנה עצמית. ממשלת ישראל מצידה תתחייב בפני מצרים להסכים לחזרתו לשטח הרצועה של כוח שיטור פלסטיני שהתאמן שם. (לאחר מיון ואישור ביטחוני).^[ii] בהתאם לקצב ויעילות פריסת כוח השיטור הפלסטיני ייקבע לוח זמנים מחייב למסירת הנשק הקל שנותר בידי חמאס. חשוב להגדיר בפרטי פרטים מה ייכלל ברשימת הנשק קל.

עוד טרם הפקדת הנשק הקל, עם כניסת הממשל הטכנוקרטי לעזה, יש להתחיל בהפקדת הנשק הכבד (רקטות מטענים ומטולי נ״ט). כלומר, יש לגשת מיידית לפירוק כל המנהרות ולהעביר את הנשק הכבד (נ״ט, מרגמות, רקטות, מקלעים. הפקדת הנשק הקל היא תנאי לכל נסיגה ישראלית מהשטח הירוק (יפורט בהמשך)). כלל הנשק שיאסף מחמאס יועבר למשמר אצל כוח הייצוב הבינלאומי – ISF (במרחב השטח הכתום, יפורט בהמשך), הנשק יעוקר או יושמד. חלופה אפשרית נוספת היא הפקדת נשק חמאס במצרים, בידי המודיעין הכללי המצרי. הפירוק יאומת אך ורק על ידי מנגנון בינלאומי, שיכלול מעבר לטורקיה וקטר גם את ארצות הברית ומדינות נוספות שאמינותן גבוהה בעיני ישראל. 

למנגנון זה – ועדת האימות הבינלאומית (International Verification Committee – IVC) – צריכות להינתן סמכויות ביקורות פתע, גישה לכל אתר חשוד, בדיקות הנדסיות וטכנולוגיות, קבלת מידע מודיעיני ממקורות חיצוניים ופתיחה מחדש של שלב שכבר אושר, אם יתקבל מידע חדש. כך יינתן מענה ישיר לבעיית מנגנון האימות ולאתגר המרכזי הכרוך בפירוק חמאס מנשקו. כל דיווח על אודות פירוק ילווה אימות של גורם שישראל סומכת עליו, לא של קטר וטורקיה בלבד.

• בשטח הכתום – תבוצע נסיגה ישראלית מדורגת בחזרה לקו הצהוב המקורי, כאשר בכל שטח שממנו תיסוג ישראל יתפרס כוח הייצוב הבינלאומי ויחל שיקום אזרחי (פרויקטים למגורים לתושבים שעברו בדיקה ביטחונית). שטח זה יהיה מפתח לבנייתה של רצועת עזה חדשה, שאינה מהווה איום על ישראל. ככל שהשיקום בשטח זה יתקדם, כך יתרחב בהדרגה השטח הכתום כשכבת חיץ מפוקחת בין השטח אדום לזה הירוק.

מומלץ שהרחבת השטח הכתום תתבסס על מודל פונקציונלי ולא על חלוקה גיאוגרפית קבועה בין פלח המיועד לפירוז לפלח המיועד לשיקום: לדוגמא: תמורת פירוק כמות מוגדרת מראש של נשק חמאס, ישוקם החלק היחסי המקביל בשטח הכתום. למשל הפקדת 5,000 כלי נשק ישחררו 30% מהשטח המיועד לשיקום באזור הכתום. כלומר, הפירוז תמורת שיקום ייקבע לפי כתב כמויות של הנשק שממנו מתפרק חמאס, ולא על פי גבולות גיאוגרפיים. בהתאם, השטח הכתום הוא אזור דינמי ההולך ומתרחב לפי פוטנציאל השיקום. כך למשל, נכון להיום ניתן לייצר במרחב רפיח שטח כתום רחב דיו לתחילת שיקום (ראו מפה, ובכפוף לתנאי הפירוז כאמור); במרחבים אחרים, בטרם תחילת שיקום, יורחב השטח הכתום – בין שבאמצעות דחיקה נוספת של הקו על ידי כוחות צה״ל, ובין שבאמצעות העברת שטח מהאזור הירוק לאזור הכתום, ולעיתים גם וגם.

חשוב להדגיש – השטח הכתום הוא גרעין השיקום של "עזה החדשה", שתיבנה בשליטת כוח הייצוב, ולא בשליטת חמאס. מעבר תושבים משטח אדום לשטח כתום יתאפשר, אך הוא יהיה מפוקח ומבוקר. כלומר, עד פירוז מוחלט של עזה, הכניסה והיציאה מהשטח הכתום יהיו בפיקוח  כוח הייצוב הבינלאומי (בידוק במחסומים). בטווח הרחוק, לאחר שכוח השיטור הפלסטיני שיעבור אישור ביטחוני מלא יופעל במרחב האדום, יתבסס ויתחזק, ניתן יהיה להרחיב את פריסתו גם לשטח הכתום.

• השטח הירוק – יוותר בשליטת צה"ל כקלף מיקוח וערובה עיקרית למימוש התהליך, לשביעות רצונן של ישראל ו"מועצת השלום": נסיגה ישראלית הדרגתית ממנו, פלח אחר פלח, תתבצע אך ורק תמורת פירוז מאומת בשטח האדום, בכלל זאת ובדגש על הפקדת נשק קל. העקרון המנחה הוא "שטח תמורת פירוז מאומת".^[iii] מצב זה אמור לתת מענה לבעיית הפקדת הנשק: כל עוד אין אימות מוצלב לגבי הנשק – כולל הנשק המכונה "אישי" – תוקפא הנסיגה הישראלית מהשטח הירוק.

מתווה זה יאפשר לישראל לשפר בפועל את מצבה הביטחוני בלי לסתור את יוזמת "מועצת השלום" ואת תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ. זאת, על אף שהתוכנית המקורית של "מועצת השלום" אינה מבחינה כיום באופן מספק בין שלושת המרחבים ברצועת עזה. להפרה של מתווה זה תתלווה סנקציה מיידית של איבוד התמורה – דילוג על שלב הנסיגה הישראלית הבא; ואם ההפרה תתגלה בדיעבד, לאחר שהנסיגה הרלוונטית כבר בוצעה (למשל, נחשף מחסן נשק שהיה אמור להימסר באבן דרך שכבר הושלמה), תוטל הסנקציה – דילוג על נסיגה כאבן הדרך הבאה בתור.

2. הסברה שיטתית לציבור הישראלי

התוכנית מורכבת ליישום, ולפיכך מומלץ כי משרד ראש הממשלה בשיתוף המטה לביטחון לאומי יגבשו מנגנון הסברה סדור – שיכלול תדרוכים לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, תדרוכי רקע לתקשורת ופרסום עקרונות המדיניות (להבדיל מפרטיה המבצעיים) – שיבהיר לציבור את המדיניות המיושמת בשטח, את השיקולים המנחים אותה ואת ההזדמנויות הגלומות בה. שקיפות מבוקרת תצמצם את הפגיעה שנגרמת על ידי "עמימות בונה" אך בלתי מוסברת, ותחזק את הלגיטימיות של המדיניות בעיני הציבור.

3. שימור שיתוף הפעולה עם ממשל טראמפ, תוך ניהול הסתייגויות בערוצים דיפלומטיים

מומלץ כי ישראל תמשיך לשתף פעולה עם מדיניות הנשיא טראמפ ולא תתעמת אותו פומבית, בין היתר נוכח מספרם המצומצם של בעלי בריתה של ישראל בזירה הבינלאומית ורגישותו האישית הגבוהה של הנשיא למה שנתפס בעיניו ככפיות טובה. עם זאת, מומלץ להקים ערוץ עבודה ישראלי-אמריקאי ייעודי ברמת המטה לביטחון לאומי מול הגורמים המקבילים במועצת השלום, שדרכו יועלו בעקביות ההסתייגויות המפורטות במסמך זה ובפרט הטמעת הרעיון ליישום דיפרנציאלי לפי מרחבים (רעיון "הרמזור") וכן הסתייגויות ישראל בנושא אימות הפירוק מנשק וסוגיו, האמורים להיות מוצאים מידי חמאס ויתר הגורמים הפעילים ברצועה, במקום הצהרות ביקורת פומביות בלבד.

4. האצת בנייתו של הממשל האזרחי החלופי והכוח הביטחוני הפלסטיני

מומלץ שישראל תפעל להאצת הקמתם המבצעית של הממשל הטכנוקרטי (NCAG) בשטח האדום ופריסת ה-ISF בשטח הכתום. על אף החסרונות והחולשות של גופים אלה, המשך שליטת חמאס ברצועה הוא החלופה הגרועה ביותר מבין כלל אלה האפשריות. במקביל, יש להמשיך ולפעול מבצעית נגד איומים ביטחוניים מתהווים. מכאן מתחייבת הקמת מנגנון ניהול חיכוך עם גורמי "מועצת השלום" השונים הפועלים ברצועת עזה. על כללי העימות ונוהלי הפתיחה באש להיות מוסכמים מראש.

העיקרון המנחה את המלצות המדיניות הוא, שעדיפה המרת ההישגים הצבאיים של צה"ל (שליטה בשטח, פגיעה ביכולות חמאס) בהישג מדיני-שלטוני יציב, על פני השארת חמאס כריבון בפועל ברצועה. זאת, גם אם קיים ספק ממשי לגבי היקף פירוק הנשק שיופקד ויפורק בסופו של תהליך.

אתגרים ומענים

1. תלות בנכונות חמאס לוותר על זהותו כארגון התנגדות חמוש

האתגר – מימוש התוכנית מחייב שיתוף פעולה מצד חמאס. משום שמדובר בארגון התנגדות, סביר שלא יסכים לפירוקו מנשק ולא יוותר על הישרדותו הפוליטית, הנשענת על יכולת צבאית. לפיכך, סביר שחמאס ינסה להונות ולהסתיר, ולשבש את ההתקדמות למימוש התוכנית.

המענה – תהליך ארוך, שבמהלכו יישלל מחמאס בסיס הכוח המרכזי שלו – כושר הגיוס לשורותיו מקרב האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה: האוכלוסייה באזור האדום תהיה בשליטת הממשל הטכנוקרטי החלופי, שיספק שירותי ביטחון פנים, מקורות תעסוקה, יגבה מיסים ויחלק את הסיוע ההומניטרי, וכך יחליש את אחיזת חמאס בה. אזרחים שיעברו לגור בשטח המשוקם (הכתום) יחיו באזור שחמאס לא מצוי בו. ובשטח הירוק, שילך ויצטמצם לטובת השטח הכתום, לא היו אזרחים כלל.

2. סיכוני הנסיגה

האתגר – תושבי דרום המדינה ואזרחי ישראל בכלל רואים בשטח שנכבש בלחימה ברצועת עזה (ובמחיר דמים גבוה) ערובה לביטחון. לפיכך, כל נסיגה קטנה, שלא לומר נסיגה מלאה, תלווה חשש כבד לוויתור על ביטחון בתמורה להבטחות ותוכניות שיישומן מורכב, ולכן יעילותה מוטלת בספק. 

המענה –  מימוש הדרגתי ואיטי, שיבטיח כי כל ויתור על שטח יבוצע בהתאם לפירוק יכולות צבאיות מאיימות בשטח הרצועה. הפיקוח על פירוז חמאס ואימות הפירוק מנשק יופקד בידי כוח אמריקאי, בעוד קטר, טורקיה ומדינות נוספות יהיו חלק בלבד ממנגנון פיקוח זה. מענה נוסף הוא סמכות ישראלית ביטחונית להשמדת כל איום מתהווה בשטח הרצועה וממנה. ישראל לא תוותר על זכותה להגנה עצמית ולנטרול איומים. ולבסוף, הנסיגה תהיה לקו בתוך רצועת עזה, אשר יאפשר הגנה קדמית על הישובים במערב הנגב ובניית מערך אבטחה קדמי שיאפשר התרעה והגנה קדמית על השטחים החיוניים בשטח ישראל. קו קדמי זה אינו מוסכם כיום, ויש לפעול להכרה בחיוניותו הביטחונית לישראל. 

3. הגבלת חופש הפעולה של צה״ל

האתגר – פריסת כוח הייצוב הבינלאומי בשטח האדום תגביל את יכולת צה״ל לתמרן חזרה לתוכו. כמו כן, עצם הנוכחות של כוחות זרים תצמצם את חופש הפעולה של צה״ל. סמכות ריבונית ביטחונית נשללת לכן מצה״ל ומערערת את מימוש רעיון ה-״סמכות ביטחונית גוברת״. 

המענה – חלוקה ברורה לשלושה מרחבים בשטח הרצועה תקל מאוד על ישראל את הגדרתם ויישומם של נהלי פתיחה באש. קווים ברורים יאפשרו מדיניות אש דיפרנציאלית: לדוגמא, משום שבשטח האדום לא ייפרס כוח בינלאומי, יבוצע ירי ללא תיאום אך רק לעבר איומים שסוכמו מראש כמטרות אש חופשית; בשטח הכתום, משום שנפרס שם כוח בינלאומי, הירי יבוצע רק בתיאום מקדים; ובשטח הירוק – ירי יבוצע בלי מגבלות כלל. מנגנון למניעת חיכוך יוקם על מנת ליישם חלוקה עקרונית זו. במקרה תמרון מחודש של צה"ל ברצועה, אם יעלה צורך, יפנה כוח הייצוב את עמדותיו וצה"ל יוכל להתקדם לשטח האדום תוך חציית השטח הכתום, שיפונה. 

4. חמאס ישלוט מתחת לפני השטח.

האתגר – פעילי חמאס יחתמו על נייר התחייבות כלשהוא ויתגייסו לכוח השיטור הפלסטיני. אט אט הם יהוו מיליציה חמושה, שתיישם את מדיניות "ההתנגדות החמושה", בין היתר בתמיכת איראן – כמתרחש בימים אלה בעירק ובלבנון. כוח זה, אם יתגבש, יהיה מקור האיום העתידי מרצועת עזה כלפי ישראל.

המענה – אין לגייס פעילי חמאס בלי זמן צינון ותהליך דה-רדיקליזציה ממושך, ובשום אופן אין לגייסם כיחידה, קרי כמסגרת ארגונית. בנוסף, יש לוודא כי המשכורות למפקדי כוח השיטור העזתי ישולמו על ידי ממועצת השלום, שתבטיח כי כל מקבלי המשכורות עברו אישור ביטחוני תקופתי. יש להניח כי בשטח הרצועה ימשיכו להתקיים פלגי התנגדות פלסטינית. מולם יש להמשיך ולפעול במתכונת ״כיסוח דשא״ מתמיד – הן על ידי צה״ל והן בשיתוף פעולה עם גורמי ביטחון אחרים ברצועה.

5. היעדר מעורבות של מדינות המפרץ ומדינות אירופה.

האתגר – משום שאין מדובר בתהליך מדיני המוגדר כמוביל לכינון מדינה פלסטינית, מדינות ערב לא ישתפו פעולה עם התוכנית ויראו בה כעונה על האינטרס הביטחוני הישראלי בלבד, בהכרח על חשבון השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. בהיעדר משאבים, הגורמים שיהיו מעורבים במאמץ לייצוב הרצועה יהיו חלשים – המשכורות תהיינה נמוכות, בעלי התפקידים ייתפסו כמשתפי פעולה עם ישראל ולכן יתקשו לגייס לגיטימציה ציבורית. יתר על כן, היעדר תמיכה מאת מדינות מפרציות מתונות עלול להביא את קטר לקדמת הבמה. אם קטר היא זו שתשקם את הרצועה, צפויה זליגת מימון לטרור ולבנייה מחדש של חמאס מתחת ומעל פני השטח.

המענה – ישראל צריכה להפגין מחויבות למסלול המדיני שקיבלה במסגרת תוכנית 20 הנקודות של ממשל טראמפ, בלי להתחייב בעת הנוכחית ליעד מדיני סופי של מדינה פלסטינית. ברם, יש לקדם חזון להיפרדות, שיאפשר ריבונות פלסטינית עצמאית אך מוגבלת, נפרדת מישראל. גם אם מדובר בחזון שאינו בר-מימוש בתנאים הנוכחיים, מדובר בתחילת תהליך לקראת יציאה מהקיפאון המדיני ארוך השנים. מעורבות מדינות המפרץ המאמץ לשיקום כלכלי-אזרחי וגם ביטחוני ברצועה תהיה בסיס ותנאי להצלחת התוכנית. יכולותיהן הכלכליות נדרשות, ובנוסף יש לצפות  שהן תפעלנה להבטיח שהשקעותיהן לא ירדו לטמיון.

סיכום

ישראל ויתרה הלכה למעשה על מידה ניכרת מעצמאות מדיניות החוץ והביטחון שלה בזירת עזה, לטובת מדיניות המעוצבת ברובה בוושינגטון. במציאות זו, ה"עמימות הבונה" האמריקאית מותירה לישראל דרגות חופש ממשיות ליישום תוכנית 20 הנקודות לייצוב רצועת עזה באמצעות מתווה דיפרנציאלי, המבוסס על שליטה טריטוריאלית על פי היערכות מחודשת, בכפוף לאימות מוצלב של פירוק חמאס מנשק. ניצול מושכל של דרגות חופש אלו והסברת עקרונות המדיניות המעודכנת, לצד שיתוף פעולה מתמשך עם וושינגטון והמשך המדינית גם לאחר הקמת ממשלה חדשה בישראל, הם שיקבעו האם תוכניות 20 ו-15 הנקודות יתורגמו לשיפור ביטחוני בר-קיימא עבור ישראל, או יישארו בגדר הצהרות כוונות, שלא ישנו את המציאות בשטח וכישלונן אף ייזקף במידה רבה לחובתה.

[i] הוצג על ידי כותב שורות אלו עת שימש ראש הצוות האסטרטגי של שר הביטחון דאז, יואב גלנט.

[ii] מצרים אינה מוכנה להכניס לשטחה את כוח השיטור הפלסטיני כל עוד אין התחייבות רשמית של ממשלת ישראל לכך שתסכים לחזרתו לשטח הרצועה. התנגדות זו נובעת מחשש מצרי מקידום רעיון ה״הגירה מרצון״ של תושבי עזה לשטח מצרים, שקהיר מתנגדת לו בנחרצות.

[iii] מצב של "פירוז מאומת" יתקיים רק כאשר יוצאו משימוש אמצעי הלחימה הצבאיים של חמאס, יושמדו או ינוטרלו המנהרות ואתרי הייצור, יפורקו המערכים הצבאיים וייווצר מנגנון שמונע את בנייתם מחדש.