החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני על הישארות ישראלית קבועה בציר פילדלפי – ובעקבותיה, הצהרתו של ראש הממשלה בנושא - עוררו תגובות נזעמות בקהיר. משרד החוץ המצרי האשים את נתניהו בטרפוד המאמצים להשגת הפסקת אש והטיל עליו את האחריות להסלמה האזורית הצפויה.
הביקורת המצרית החריפה משקפת את רצונה של קהיר בעצירת המלחמה ואת תסכולה מכישלון מאמצי התיווך להפסקת האש, אך גם את החשיבות שהיא מייחסת לציר פילדלפי ולמעבר רפיח.
בעשור הקודם הפך הגבול בין סיני לעזה ממקור לטרור שהשתולל בצפון סיני למנוף השפעה פוליטי וכלכלי שסייע לקהיר בייצוב המצב הביטחוני בשטחה, תוך הצעת מקלות וגזרים לחמאס. מעבר רפיח נפתח באופן רחב יותר ושימש למעבר סחורות, אנשים, סיוע הומניטרי וחומרי בנייה, אך ככל הנראה גם לאמל"ח ו/או לחומרים דו-שימושיים שסייעו להתעצמותו הצבאית של חמאס.
התנגדות מצרים להישארות ישראל בציר נסמכת על כמה נימוקים: החשש שנוכחות ישראלית זמנית תהפוך קבועה ותכרסם במעמדה של מצרים; דרישה ליישום הסכמי הפירוז שנקבעו בנספח הצבאי להסכם השלום בין ישראל למצרים ומגבילים את היקף כוחות צה"ל בציר ל-4 גדודים; שאיפה לחזרת הרש"פ למעבר רפיח בכפוף ל"הסכם המעברים"; הסיכון לזליגת ירי ולהגברת החיכוך בין צה"ל לכוחות מג"ב המצריים.
גם דעת הקהל משחקת תפקיד בשיקוליה של מצרים: היא חוששת להיתפס כמשת"פית בקידום הסדרי הגבול החדשים ברצועת עזה, בפרט שלא ברור לה עדיין לאילו יעדים ישראל חותרת ב"יום שאחרי המלחמה" - כיבוש הרצועה והישארות קבע או פינוי וחזרה אפשרית של הרש"פ.
פתרון המשבר הנוכחי ויצירת הסדרים יציבים ובטוחים ברצועת עזה מחייבים הן את ירושלים והן את קהיר להניח בצד שיקולים פוליטיים ופופוליסטיים. עליהן ולמנף את הדיאלוג הפורה שקיים במשך שנים ארוכות בין הממסדים הביטחוניים בשתי המדינות כדי לשקם את האמון ולקדם את האינטרסים האסטרטגיים הרבים אותם הן חולקות.
החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני על הישארות ישראלית קבועה בציר פילדלפי – ובעקבותיה, הצהרתו של ראש הממשלה בנושא - עוררו תגובות נזעמות בקהיר. משרד החוץ המצרי האשים את נתניהו בטרפוד המאמצים להשגת הפסקת אש והטיל עליו את האחריות להסלמה האזורית הצפויה.
הביקורת המצרית החריפה משקפת את רצונה של קהיר בעצירת המלחמה ואת תסכולה מכישלון מאמצי התיווך להפסקת האש, אך גם את החשיבות שהיא מייחסת לציר פילדלפי ולמעבר רפיח.
בעשור הקודם הפך הגבול בין סיני לעזה ממקור לטרור שהשתולל בצפון סיני למנוף השפעה פוליטי וכלכלי שסייע לקהיר בייצוב המצב הביטחוני בשטחה, תוך הצעת מקלות וגזרים לחמאס. מעבר רפיח נפתח באופן רחב יותר ושימש למעבר סחורות, אנשים, סיוע הומניטרי וחומרי בנייה, אך ככל הנראה גם לאמל"ח ו/או לחומרים דו-שימושיים שסייעו להתעצמותו הצבאית של חמאס.
התנגדות מצרים להישארות ישראל בציר נסמכת על כמה נימוקים: החשש שנוכחות ישראלית זמנית תהפוך קבועה ותכרסם במעמדה של מצרים; דרישה ליישום הסכמי הפירוז שנקבעו בנספח הצבאי להסכם השלום בין ישראל למצרים ומגבילים את היקף כוחות צה"ל בציר ל-4 גדודים; שאיפה לחזרת הרש"פ למעבר רפיח בכפוף ל"הסכם המעברים"; הסיכון לזליגת ירי ולהגברת החיכוך בין צה"ל לכוחות מג"ב המצריים.
גם דעת הקהל משחקת תפקיד בשיקוליה של מצרים: היא חוששת להיתפס כמשת"פית בקידום הסדרי הגבול החדשים ברצועת עזה, בפרט שלא ברור לה עדיין לאילו יעדים ישראל חותרת ב"יום שאחרי המלחמה" - כיבוש הרצועה והישארות קבע או פינוי וחזרה אפשרית של הרש"פ.
פתרון המשבר הנוכחי ויצירת הסדרים יציבים ובטוחים ברצועת עזה מחייבים הן את ירושלים והן את קהיר להניח בצד שיקולים פוליטיים ופופוליסטיים. עליהן ולמנף את הדיאלוג הפורה שקיים במשך שנים ארוכות בין הממסדים הביטחוניים בשתי המדינות כדי לשקם את האמון ולקדם את האינטרסים האסטרטגיים הרבים אותם הן חולקות.