בשבועות האחרונים התמודדה ירדן עם ירי של כ-100 טילים וכטב"מים לעבר בסיסי צבא שבהם מוצבים כוחות אמריקאיים ולעבר יעדים אזרחיים בעיר הנמל עקבה – חלקם ישירות מאיראן וחלקם ממיליציות בעיראק. רוב המתקפות יורטו (כ-85%), אך נרשמו מספר פגיעות קטלניות שהובילו להרג שלושה חיילים אמריקאים. מצרים ספגה אף היא בשבוע שעבר מתקפה ראשונה מסוגה של רחפן בנמל דמיאט, אשר פגעה ביחידת אחסון וגיזוז צפה התומכת בתשתיות יבוא גז נוזלי ואספקת גז. אף גורם לא לקח אחריות על המתקפה, אך ההנחה הרווחת היא שאיראן או שלוחיה עמדו מאחוריה.
שתי המדינות העדיפו עד כה להכיל את האירועים: ירדן הזהירה שתתקוף את המיליציות בעיראק אם תותקף על ידן שוב, אך נמנעה מלהשמיע איומים ישירים דומים כלפי איראן והסתפקה בגינויים. עמדתה משקפת מגוון שיקולים: מניעת הסלמה במסגרתה תהפוך הממלכה לזירת התכתשות מרכזית עוד יותר בין איראן, ארצות הברית וישראל; חשש מפגיעה כלכלית, אשר הועצם בעקבות המתקפה על עקבה – המוצא היחיד של ירדן אל הים, מעוז תיירותי וצומת מסחרי קריטי; ורצון שלא לשחק לידי משמרות המהפכה וגורמי אופוזיציה פנימיים המבקשים לתאר את הארמון כמשת"פ של וושינגטון.
מצרים נמנעה גם היא מהאשמות ומאיומים ישירים כלפי איראן. עוד לפני המתקפה בדמיאט הייתה קהיר מעורבת בתיווך בין ארצות הברית לאיראן, על בסיס התפיסה שהגעה להבנות דיפלומטיות עם טהראן תהיה זולה ואפקטיבית יותר לה ולאזור מהמשך ההתכתשות הצבאית והסלמתה. המתקפה המחישה לקהיר ביתר שאת את פגיעותה ואת פוטנציאל ההיזק במקרה של התרחבות העימות לתחומה. הגז משמש לייצור מעל 75% מהחשמל במצרים, ולכן הרס תשתיותיו עלול להוביל להפסקות חשמל בעונת ביקוש שיא במדינה ולפגיעה במוניטין שלה כמרכז אזורי אמין ויציב לסחר באנרגיה.
המתקפות עשויות להתפרש כניסיון איראני ליצור טריז בין ירדן ומצרים לבין ארצות הברית וישראל. בהקשר הירדני, מדובר באיתות אפשרי לכך שהעלות הביטחונית והפוליטית של אירוח כוחות אמריקאיים עולה על תועלת הברית עם וושינגטון; בהקשר המצרי, מדובר באיתות אפשרי לכך שקשרי הגז הענפים עם חברות אמריקאיות וישראליות – המתבססים על מתקני הנזלה וגיזוז בנמליה – עלולים להפוך אותה ליעד במקרה של חידוש המערכה. נראה כי מסרי אזהרה אלה נקלטים בעמאן ובקהיר, ולעת עתה רק מחזקים את אמונתן שהכלה ודיפלומטיה עדיפים על הסלמה ועימות כדרך להגנה על יציבותן הפנימית ועל מארג האינטרסים המורכב שלהן מול וושינגטון, ירושלים וטהראן.
בשבועות האחרונים התמודדה ירדן עם ירי של כ-100 טילים וכטב"מים לעבר בסיסי צבא שבהם מוצבים כוחות אמריקאיים ולעבר יעדים אזרחיים בעיר הנמל עקבה – חלקם ישירות מאיראן וחלקם ממיליציות בעיראק. רוב המתקפות יורטו (כ-85%), אך נרשמו מספר פגיעות קטלניות שהובילו להרג שלושה חיילים אמריקאים. מצרים ספגה אף היא בשבוע שעבר מתקפה ראשונה מסוגה של רחפן בנמל דמיאט, אשר פגעה ביחידת אחסון וגיזוז צפה התומכת בתשתיות יבוא גז נוזלי ואספקת גז. אף גורם לא לקח אחריות על המתקפה, אך ההנחה הרווחת היא שאיראן או שלוחיה עמדו מאחוריה.
שתי המדינות העדיפו עד כה להכיל את האירועים: ירדן הזהירה שתתקוף את המיליציות בעיראק אם תותקף על ידן שוב, אך נמנעה מלהשמיע איומים ישירים דומים כלפי איראן והסתפקה בגינויים. עמדתה משקפת מגוון שיקולים: מניעת הסלמה במסגרתה תהפוך הממלכה לזירת התכתשות מרכזית עוד יותר בין איראן, ארצות הברית וישראל; חשש מפגיעה כלכלית, אשר הועצם בעקבות המתקפה על עקבה – המוצא היחיד של ירדן אל הים, מעוז תיירותי וצומת מסחרי קריטי; ורצון שלא לשחק לידי משמרות המהפכה וגורמי אופוזיציה פנימיים המבקשים לתאר את הארמון כמשת"פ של וושינגטון.
מצרים נמנעה גם היא מהאשמות ומאיומים ישירים כלפי איראן. עוד לפני המתקפה בדמיאט הייתה קהיר מעורבת בתיווך בין ארצות הברית לאיראן, על בסיס התפיסה שהגעה להבנות דיפלומטיות עם טהראן תהיה זולה ואפקטיבית יותר לה ולאזור מהמשך ההתכתשות הצבאית והסלמתה. המתקפה המחישה לקהיר ביתר שאת את פגיעותה ואת פוטנציאל ההיזק במקרה של התרחבות העימות לתחומה. הגז משמש לייצור מעל 75% מהחשמל במצרים, ולכן הרס תשתיותיו עלול להוביל להפסקות חשמל בעונת ביקוש שיא במדינה ולפגיעה במוניטין שלה כמרכז אזורי אמין ויציב לסחר באנרגיה.
המתקפות עשויות להתפרש כניסיון איראני ליצור טריז בין ירדן ומצרים לבין ארצות הברית וישראל. בהקשר הירדני, מדובר באיתות אפשרי לכך שהעלות הביטחונית והפוליטית של אירוח כוחות אמריקאיים עולה על תועלת הברית עם וושינגטון; בהקשר המצרי, מדובר באיתות אפשרי לכך שקשרי הגז הענפים עם חברות אמריקאיות וישראליות – המתבססים על מתקני הנזלה וגיזוז בנמליה – עלולים להפוך אותה ליעד במקרה של חידוש המערכה. נראה כי מסרי אזהרה אלה נקלטים בעמאן ובקהיר, ולעת עתה רק מחזקים את אמונתן שהכלה ודיפלומטיה עדיפים על הסלמה ועימות כדרך להגנה על יציבותן הפנימית ועל מארג האינטרסים המורכב שלהן מול וושינגטון, ירושלים וטהראן.