מלחמת ״חרבות ברזל״ החלה עם מתקפת פתע חסרת תקדים של חמאס שהביאה למותם של מאות ישראלים ולחטיפתם של עשרות נוספים. המכון למחקרי ביטחון לאומי עוקב אחר האירועים ופועל לספק עדכוני מצב והמלצות למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב.
בחלוף כשנה וחצי של מלחמה ברצועת עזה, ישראל ניצבת בצומת דרכים ונדרשת לגבש אסטרטגיה רלוונטית ביחס לעתיד הרצועה. לפניה מנעד עגום למדי של חלופות, כולן בעייתיות במשמעויותיהן ובמידת התכנותן: עידוד "הגירה מרצון" - חלופה שהשלכותיה האסטרטגיות לא נבחנו לעומק בישראל ומידת האפשרות למימושה נמוכה; כיבוש הרצועה והטלת ממשל צבאי מתמשך – שעשויים להסב פגיעה קשה בחמאס, אך ללא יכולת להבטיח את מיגורו, ובמחיר סיכון החטופים הישראליים שבידיו ומחירים נוספים כבדי משקל וארוכי טווח לישראל; הקמת שלטון פלסטיני מתון ברצועה בסיוע בינלאומי וערבי, חלופה שמחיריה מבחינת ישראל נמוכים, אך לעת עתה אינה מציגה מנגנון אפקטיבי לפירוז הרצועה ולפירוק נשקו של חמאס; ולבסוף, אפשרות שיוזמות מדיניות וצבאיות לייצוב הרצועה ייכשלו, ויותירו את חמאס בשלטון.
תפיסת הביטחון של ישראל: חוסר קוהרנטיות תפקודית ואסון ה-7 באוקטובר
מתקפת ה-7 באוקטובר 2023 הביאה לעיסוק מחודש במרכיבים שונים של תפיסת הביטחון. המאמר טוען שתפיסת הביטחון מורכבת משלושה רבדים – תורת הביטחון; אסטרטגיית הביטחון; ותפיסת ההפעלה – וחוסר ההלימה ביניהם הוא סיבה בולטת לכישלון הישראלי. בכך מנסה המאמר להציג תשובה חלקית לשאלה מדוע אירע כישלון ה-7 באוקטובר, בשונה מתחקירי צה"ל עד כה שעוסקים במה שקרה. לטענת המחבר, העיסוק המחודש בנושא אינו כרוך בהבחנה חדה במידה מספקת בין תפיסת הביטחון לבין מימושה באמצעות החלטות ביטחוניות. עקרונות תפיסת הביטחון הקיימת היו רלוונטיים דיים להתמודדות מוצלחת עם מתקפת ה-7 באוקטובר, ועיקר הכישלון נבע מאופן יישומם בפועל של עקרונות תפיסת הביטחון על ידי הדרג המדיני והדרג הצבאי כאחד. המאמר מציג ומנתח את הרבדים השונים, את חוסר ההלימה ביניהם בשנים שלפני 7 באוקטובר 2023, ועומד על התיקונים הנדרשים כדי לשפר את תהליכי קבלת ההחלטות ואת הקוהרנטיות התפקודית של תפיסת הביטחון.
