רצועת עזה וחמאס

מטרת מאמר זה היא להתריע מפני היבטים בעיתיים בתוכנית המבצע בעזה, העולים מתוך התבטאויות של הדרג המדיני ואשר עלולים להוות הפרה של הדין הבינלאומי ואף להגיע לכדי פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות

השוואה מקיפה בין התוכנית לכיבוש עזה לבין ההצעה המצרית להפסקת אש, שחרור החטופים והקמת ממשל חלופי ברצועה

בחלוף כשנה וחצי של מלחמה ברצועת עזה, ישראל ניצבת בצומת דרכים ונדרשת לגבש אסטרטגיה רלוונטית ביחס לעתיד הרצועה. לפניה מנעד עגום למדי של חלופות, כולן בעייתיות במשמעויותיהן ובמידת התכנותן: עידוד "הגירה מרצון" - חלופה שהשלכותיה האסטרטגיות לא נבחנו לעומק בישראל ומידת האפשרות למימושה נמוכה; כיבוש הרצועה והטלת ממשל צבאי מתמשך – שעשויים להסב פגיעה קשה בחמאס, אך ללא יכולת להבטיח את מיגורו, ובמחיר סיכון החטופים הישראליים שבידיו ומחירים נוספים כבדי משקל וארוכי טווח לישראל; הקמת שלטון פלסטיני מתון ברצועה בסיוע בינלאומי וערבי, חלופה שמחיריה מבחינת ישראל נמוכים, אך לעת עתה אינה מציגה מנגנון אפקטיבי לפירוז הרצועה ולפירוק נשקו של חמאס; ולבסוף, אפשרות שיוזמות מדיניות וצבאיות לייצוב הרצועה ייכשלו, ויותירו את חמאס בשלטון.

אסטרטגיית ההרתעה מהווה מזה מספר עשורים נדבך חשוב בתפיסת הביטחון של ישראל. מתקפת ה‑7 באוקטובר מעלה לדיון מספר שאלות ואתגרים הנוגעים לא רק לאפקטיביות של אסטרטגיה זו אלא גם להישענות הרבה של ישראל עליה. המאמר מבקש לנתח את כישלון ההרתעה ויותר מכך – את השאלה מדוע ישראל שמה את יהבה על אסטרטגיית ההרתעה כלפי חמאס, למרות שכלל לא ברור שאסטרטגיה זו אפקטיבית אל מול האיומים שארגון זה מציב. למרות שבשנים האחרונות היו מספר אינדיקציות להשפעה המוגבלת של האיום ההרתעתי של ישראל על התנהגות חמאס, ובראשן סבבי אלימות חוזרים ואף גידול בהיקף האלימות מסבב לסבב, אסטרטגיית ההרתעה נותרה נדבך מרכזי בהתמודדותה של ישראל עם חמאס.