האביב הערבי הוא גל של אירועים שכלל הפגנות, מחאות ואלימות, שפרץ בדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשט ברחבי המזרח התיכון. נהוג לתאר את האביב הערבי כהבעת מחאה כנגד המשטר הקיים. גל האירועים הביא לחילופי שלטון בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן, וכן למלחמת אזרחים עקובה מדם בסוריה. המכון למחקרי ביטחון לאומי עסק רבות באירועי האביב הערבי ובהשלכותיו, ערך מחקרים בנושא וקיים כנסים ודיונים על ההיבטים השונים של המאורעות.
הזירה האזורית: חיכוך ומחנאות לצד דטנט ושיתופי פעולה
המגמה העיקרית בזירה המזרח־תיכונית היא של 'דטנט אזורי'. לאחר שבשנים האחרונות התאפיינה המערכת האזורית במאבקים בין המחנות השונים (השיעי, הסוני־פרגמטי, האחים המוסלמים והג'האדיסטים) על ההגמוניה, במהלך 2021 ניכר שינוי בדפוסי הפעולה במזרח התיכון. בעיקר בלטה דינמיקה שתכליתה קידום של שיתוף פעולה, שלא נראתה כמוה באזור כבר שנים רבות, והיא אינה תואמת את קווי החלוקה בין המחנות. ערב הסעודית ואיראן מנהלות שיח, בין היתר בתיווך עיראק; איחוד האמירויות הערביות סיימה את מעורבותה במלחמות בתימן ובלוב וכן שופרו יחסיה עם איראן, סוריה וטורקיה; לאחר שלוש שנים של חרם הסתיים הסכסוך בין קטר לבין איחוד האמירויות, ערב הסעודית, בחריין ומצרים; ירדן מקיימת דיאלוג עם איראן ועם בשאר אל־אסד נשיא סוריה, ואילו טורקיה מגלה עניין בשיפור יחסיה עם איחוד האמירויות, מצרים, ערב הסעודית וישראל. זאת ועוד, איחוד האמירויות ובחריין פעלו לפיתוח קשריהן הפומביים עם ישראל במסגרת 'הסכמי אברהם', ומצרים הניעה ביוזמתה תהליך להידוק היחסים הכלכליים עם ישראל, וכן פועלת עם ירדן לפתרון משבר האנרגיה בלבנון. על ישראל לעמוד על המשמעויות של הדיאלוגים האזוריים, לנצל את הפתיחות האזורית המסתמנת כדי להרחיב את הקשרים שהתפתחו במסגרת הסכמי אברהם ולפעול ליצירת קשרים נוספים.
ההערכה האסטרטגית לשנת 2021 מתאפיינת באי-ודאות ניכרת בשלושה נושאים עיקריים: מידת ההצלחה בהתמודדות עם הקורונה; האופן שבו יפעל הממשל החדש בארצות הברית; וההתפתחויות הפוליטיות בישראל. ההערכה הנוכחית מבוססת על תפיסה רחבה יותר של הביטחון הלאומי, שנותנת משקל רב מבעבר לזירה הפנימית ולאיומים על היציבות, על הלכידות החברתית, על הערכים ועל דפוסי החיים. זאת, כמובן, מבלי להמעיט בעוצמתם של האיומים הביטחוניים, שנותרו משמעותיים. למול אי-הוודאות הזאת תצטרך ישראל לתת עדיפות לטיפול במשבר הפנימי; להתאים עצמה לתחרות בין המעצמות, המושפעת מהקורונה; להסתגל לממשל ביידן ולהיות מתואמת איתו בעניין האיראני ובעניינים נוספים; להרחיב את מערכת הבריתות שלה ואת הסכמי הנורמליזציה עם מדינות האזור; ולהיות מוכנה להסלמה ביטחונית בצפון ומול עזה, שיכולה להתרחש למרות שכל הגורמים המעורבים מעדיפים להימנע ממנה.
תרבות, מהפכות ואתגרי מודיעין – 'האביב הערבי' במצרים כמקרה בוחן
"The simple fact is that most Egyptians do not see any way that they can change their country or their Lives through political action, be it voting, activism, or going out on the streets to demonstrate"
(Leyne, 2011)
מהפכת 2011 במצרים הפתיעה את קהילת המודיעין הישראלית, כמו גם את חוקרי האקדמיה והפרשנים הרבים אשר עסקו בשאלת יציבות משטרו של חוסני מובארכ. האם היכרות טובה יותר עם התרבות הפופולרית המצרית בשנים שקדמו למהפכה עשויה הייתה למנוע את ההפתעה, או לכל הפחות לאפשר הבנה טובה יותר של מקורותיה והשלכותיה? הטענה במאמר בהקשר זה היא כי התרבות הפופולרית במצרים בשנים שקדמו למהפכה שיקפה שינוי רעיוני עמוק שחל בקרב חלקים גדולים בחברה המצרית, שינוי שעמד בבסיס המוטיבציה והפעולות של המהפכנים. זיהוי של שינוי רעיוני זה מבעוד מועד אומנם לא היה מונע בהכרח את ההפתעה, אך לכל הפחות היה מסייע למקבלי החלטות ולחוקרי מודיעין להבין את המהפכה ולחשוב אחרת על מצרים ביום שאחריה.
