אפגניסטן

ביקורת רבה נשמעה על הנסיגה של הכוחות האמריקאים מהמדינה האסיאתית המשוסעת. יש שטענו כי לאחריה הטרור העולמי יתחזק, והיו שסברו שמעמדה של ארה"ב כמובילת העולם החופשי ייפגע באופן משמעותי. בחלוף שנה ניתן לקבוע כי לא רק שהחששות הופרכו ברובם – היתרונות שבנסיגה עולים על החסרונות שבה

המגמה העיקרית בזירה המזרח־תיכונית היא של 'דטנט אזורי'. לאחר שבשנים האחרונות התאפיינה המערכת האזורית במאבקים בין המחנות השונים (השיעי, הסוני־פרגמטי, האחים המוסלמים והג'האדיסטים) על ההגמוניה, במהלך 2021 ניכר שינוי בדפוסי הפעולה במזרח התיכון. בעיקר בלטה דינמיקה שתכליתה קידום של שיתוף פעולה, שלא נראתה כמוה באזור כבר שנים רבות, והיא אינה תואמת את קווי החלוקה בין המחנות. ערב הסעודית ואיראן מנהלות שיח, בין היתר בתיווך עיראק; איחוד האמירויות הערביות סיימה את מעורבותה במלחמות בתימן ובלוב וכן שופרו יחסיה עם איראן, סוריה וטורקיה; לאחר שלוש שנים של חרם הסתיים הסכסוך בין קטר לבין איחוד האמירויות, ערב הסעודית, בחריין ומצרים; ירדן מקיימת דיאלוג עם איראן ועם בשאר אל־אסד נשיא סוריה, ואילו טורקיה מגלה עניין בשיפור יחסיה עם איחוד האמירויות, מצרים, ערב הסעודית וישראל. זאת ועוד, איחוד האמירויות ובחריין פעלו לפיתוח קשריהן הפומביים עם ישראל במסגרת 'הסכמי אברהם', ומצרים הניעה ביוזמתה תהליך להידוק היחסים הכלכליים עם ישראל, וכן פועלת עם ירדן לפתרון משבר האנרגיה בלבנון. על ישראל לעמוד על המשמעויות של הדיאלוגים האזוריים, לנצל את הפתיחות האזורית המסתמנת כדי להרחיב את הקשרים שהתפתחו במסגרת הסכמי אברהם ולפעול ליצירת קשרים נוספים.

המערכת הבינלאומית מצויה בטלטלה מרובת משברים ואתגרים, כשבמוקד נמשכים מאמצי ההתאוששות הכלכלית ממשבר הקורונה לצד ההתמודדות עם המגפה עצמה; התחרות בין ארצות הברית לסין מחריפה את המחנאות הגוברת בדינמיקה הבינלאומית; ומנגד משבר האקלים מהווה רקע לבחינת היכולת לשתף פעולה על אף המחלוקות. הממשל האמריקאי מצמצם את הקשב שלו למזרח התיכון ולאתגריו ומציב מחדש שיקולי זכויות אדם במקום מרכזי במדיניותו, כשברקע בחירות האמצע וקיטוב פוליטי חד בארצות הברית. כל אלה מדגישים את הצורך בעדכון המדיניות הישראלית כלפי הזירה הבינלאומית, ובייחוד הגברת התיאום עם הממשל האמריקאי ועם שחקני המפתח בקהילה הבינלאומית ורתימתם לקידום יעדיה של ישראל, ובראשם מניעת התגרענותה של איראן. זאת במקביל למיצוי יתרונותיה היחסיים של ישראל, בעיקר בתחומי המדע והטכנולוגיה, לקידום יוזמות שיסייעו לייצוב המזרח התיכון ולהתמודדות עם משבר האקלים העולמי.

פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 הביאו לשינוי תודעתי בקרב הממשל האמריקאי. ארצות הברית הובילה את הלחימה בטרור, תוך שפגעה בארגון אל-קאעדה האחראי להתקפות הקטלניות ובמשטר הטאליבאן שהעניק מקום מבטחים לפעילותו באפגניסטן. העמקת המחויבות של ארצות הברית ובעלות בריתה לשיקום אפגניסטן, לצד איום הטרור העולמי שהתחדש והתגבר, הביאו להארכת המלחמה. ב-29 בפברואר 2020 נחתם הסכם דוחה בין ארצות הברית לטאליבאן. ארצות הברית התחייבה להסגת כוחותיה הצבאיים בתמורה להבטחת הטאליבאן שלא יסייע לארגוני טרור, ואל-קאעדה בראשם, לפעול מאפגניסטן. בנובמבר 2020 דחה ממשל ביידן את תאריך הנסיגה, שהתרחשה על רקע המלחמה בין כוחות הצבא האפגני וארגון הטאליבאן ברחבי המדינה. ב-30 באוגוסט 2021, לאחר שני עשורים של לחימה כלל-עולמית בטרור, הכוחות האמריקאיים יצאו מאפגניסטן. סיום מלחמתה ארוכת השנים של ארצות הברית בטרור מפנה את הדרך להתמודדותה עם איומים חדשים. עליית משטר הטאליבאן לשלטון לצד פעילות הטרור של דאע"ש ח'וראסאן מעוררים שאלות בנוגע לעתידה של אפגניסטן. רווחיו של הטאליבאן עלולים להיות מתורגמים לרווחיהן של תנועות קיצוניות בכלל ותנועות ג'האד בפרט. מאמר זה סוקר את משמעויות הנסיגה האמריקאית תוך בחינת מדיניות החוץ באפגניסטן לאורך כהונותיהם של ארבעת נשיאי ארצות הברית בשנים 2021-2001.