פרסומים

ההבדל בין קבלת הפנים שניתנה למנהיג סין, שִׂי גִ'ין-פִּינְּג, במהלך ביקורו בערב הסעודית לבין זו שניתנה לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן מוקדם יותר השנה ניכר: מצד אחד חיבוקים חמים ומטח כבוד, כששובלים של אדום וצהוב ממטוסי חיל האוויר המלכותי צובעים את האופק; מהצד השני כיף-אגרוף (fist bump) קריר ליורש העצר אותו ביקש בתחילה ביידן "לנדות".

אין זה מקרה; על אף ששלושת מפגשי הפסגה בין סין לערב הסעודית, מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (ה-GCC) ומדינות ערב נקבעו מבעוד מועד, הביקור של שי מתרחש על רקע מתיחות גוברת בין וושינגטון לבייג'ינג ולריאד ומשבר אנרגיה עולמי כתולדה של הפלישה הרוסית לאוקראינה. בעבור פרשנים מהמפרץ ומחוצה לו למפגשי הפסגה שכללו עשרות מנהיגי מדינות ערב שהתכנסו בריאד ממד התרסתי כלפי ארצות הברית והם סיפקו עדות נוספת, בראייתם, לפיחות שחל במעמדה האזורי של האחרונה.

מבחינת שליטה של ערב הסעודית בפועל, מחמד בן-סלמאן, התזמון לא יכול היה להיות טוב יותר. כשחזון 2030 השאפתני של ארצו לנגד עיניו, הביקור מאפשר לו להקרין לעולם מדיניות חוץ עצמאית, לבסס את מעמדה המוביל של הממלכה בעולם הערבי והמוסלמי ולהפגין מנהיגות בפני עמו לפני העברת הכתר.

במקביל, בעשור האחרון סין הוכיחה שהעניין שלה במזה"ת וצפון אפריקה עמוק הרבה יותר מביטחון אנרגטי. בהדרגה היא העמיקה את שיתופי הפעולה שלה עם מדינות ערב תוך השקעה מסיבית בתשתיות ובטכנולוגיות של העתיד: סחר, השקעות, פיננסים, נמלים, מרכזים תעשייתיים ולוגיסטיים, אנרגיה ירוקה, תשתיות תקשורת, ערים חכמות, רפואה ציבורית, חלל, נשק, רכב, תרבות וחינוך. ביקורו של שי נועד להעמיק עוד יותר את הסינרגיה בין אסטרטגיית הפיתוח הסינית לתוכניות החזון של מדינות האזור, ובכך לקשור את גורלם בגורלה.

בייג'ינג מנצלת בתבונה כל עצב חשוף ביחסים בין ארצות הברית לשותפותיה כדי לחתור תחת ההגמוניה האמריקאית שמכתיבה סדר עולמי חד-קוטבי שמשרת את האינטרסים של וושינגטון ובעלות בריתה. בדומה לרוסיה של פוטין, בייג'ינג מבליטה את שותפות הגורל, לכאורה, בין סין למדינות ערב כקורבנות היסטוריים של קולוניאליזם ופיאודליזם מערבי, מה שהופך אותן בהווה לשותפות לדרך ביצירת עולם רב-קוטבי, נטול עליונות מערבית. לכן גם הביקור הנוכחי נועד להעמיק את הסדקים באמון ביניהן ולחתור תחת מערך הבריתות האמריקאי תוך חיזוק "האוטונומיה האסטרטגית" של המדינות הערביות.

למשל, החודש פרסם משרד החוץ הסיני דו"ח מקיף על יחסי סין ומדינות ערב "בעידן החדש", שטוען שבניגוד "למדינות אחרות," סין דוגלת בעצמאות האסטרטגית של מדינות האזור, לא מתערבת בענייניהן הפנימיים, איננה קושרת בין טרור לאסלאם, ורק מעוניינת בתועלת הדדית. "למדינות ערב נמאס מהיהירות המתנשאת של המערב," כתב השבוע חוקר מזרח תיכון סיני בכיר בכלי תקשורת מפלגתי, ומסרים דומים הדהדהו בתקשורת ערבית ברחבי האזור. למשל, יו"ר אל-ערבייה, ענק התקשורת הסעודי, עבד אל-רחמן אל-ראשיד, כתב כי סין (במשתמע בניגוד לארצות הברית) היא בת ברית "יציבה, צפויה ואמינה".

הלנו אתה אם לצרינו

המטרות העיקריות בביקורו של ביידן ביולי השנה היו הגדלת ייצור הנפט בטווח הקצר כדי להוריד את מחירי השוק ולהקל על הכיס האמריקאי ובעלות הברית באירופה, וכן לאותת למדינות ערב שארצו לא נוטשת אותו בטווח הארוך. "אנו לא נעזוב ונשאיר ואקום שיתמלא על-ידי סין, רוסיה או איראן," הוא הצהיר, "ארצות הברית לא הולכת לשום מקום."

אומנם, כבר אז ניכר שהמנהיגים הערבים שהתקבצו בערב הסעודית לא השתכנעו. בעוד הממשל האמריקאי האמין שהגיע להבנה עם ענקיות האנרגיה לאור המשבר העולמי, ארגון המדינות המייצאות נפט (אופ"ק) בניצוחה של ערב הסעודית השיב פניו ריקם. יתרה מכך, הארגון עורר זעם בגבעת הקפיטול כשהחליט לצמצם עוד את תפוקת הנפט בשני מיליון חביות ליום כחודש לפני בחירות האמצע בארצות הברית. הביקור המלכותי של המנהיג הסיני מתיישב עם תשובת הסעודים לבית הלבן, כאומרם: כללי המשחק השתנו; אל תציבו לנו תנאים ואל תאלצו אותנו לבחור.

גם אם מדינות המפרץ מפריזות בערכן העצמי, אין ספק שהמעורבות הסינית הגוברת על רקע משבר האנרגיה העולמי והתחרות הבין-מעצמית נותנת להן יותר חלופות. הן תמשכנה למנף את גיוון המשענות כדי לקדם אינטרסים לאומיים, לגדר סיכונים וליהנות מכל העולמות, ואילו ארצות הברית היא לדידם זו שתאלץ לערוך את ההתאמות הנדרשות.

אף על פי כן, ממשל ביידן עומד על שלו וממשיך לטעון בפניהן שאין חלופה אזורית אמיתית לארצות הברית. בכינוס ביטחוני שהתקיים בחודש שעבר בבירת בחריין, שורת בכירים אמריקאים ביקשו לחדד את המסר: ארצות הברית היא היחידה שיכולה להביא לשיתוף פעולה אזורי ולהקמת קואליציות (מול איראן) וכי "תהיה זו טעות מצד מדינות האזור להמר נגדה."

עוד הזהירו כי רשת ההתראה האווירית האזורית נגד איום הטילים והמל"טים של טהראן וגרורותיה שעל הקמתה היא מנצחת, בשיתוף ישראל, תיפגע בשל החדירה הסינית לתשתיות הטכנולוגיות במפרץ. ככל ששיתוף הפעולה עם סין יגבר, הם גורסים, כך מעטפת ההגנה האמריקאית באזור תקטן. האמריקאים ממשיכים לטעון שהם "לא דורשים מאף מדינה לבחור צד," אך כל מה שמדינות האזור שומעות הוא "או שאתם איתנו, או שאתם איתם."

מבחינת מדינות המפרץ, המחוייבות הביטחונית של הממשל האמריקאי מתערערת. ארצות הברית לא הצליחה למנוע את תקיפות איראן ושלוחיה על ערב הסעודית ב-2019 ובאיחוד האמירויות בינואר השנה. עת כניסתו לתפקיד, לא רק שממשל ביידן הסיר את המורדים התימנים מרשימת ארגוני הטרור, בראיית הסעודים הוא השפיל את יורש העצר באופן אישי ופגע בשותפות ההיסטורית ב"תואנות מתחסדות" של זכויות אדם. ארצות הברית בראיית מדינות ערב, גם כשלה במניעת התגרענות איראן. האחרונה נתפסת באזור כמדינת סף גרעינית לכל דבר.

תורת המשחקים

למרות תלונותיהן החוזרות ונשנות, מדינות ערב, ככלל, רואות בקשר עם ארצות הברית על יכולותיה העדיפות צורך חיוני לביטחונן ומבינות שסין אינה יכולה או מעוניינת להוות תחליף לקשר זה בטווח הקרוב. במבט לעתיד, הן מוטרדות מחוסר הקשב של הבית הלבן לאתגרים הביטחוניים שלהן, הטונים הצורמים נגדיהן בקונגרס, וחילוקי דעות בנושאים כמו חופש פוליטי וזכויות אדם. גם אם אין הפחתה במצבת כוח האדם הצבאי האמריקאי במזרח התיכון – יש ספק באשר לנכונות שלה להפעיל את הכוח לשמירה על ביטחונן של מדינות המפרץ.

כמו כן, בזמן שהן שקועות בחזונות הפיתוח שלהן, ווושינגטון מנסה לצמצם להן את אפשרויות הפיתוח "בבחירת צד" בעימות לא להן. ככל שהיריבות בין המעצמות מעמיקה בכל זירה אפשרית, גם המזה"ת נבחן על ידן במונחים של משחק סכום אפס - כל התקרבות בין בייג'ינג למדינה אזורית נרשמת לחובתה של וושינגטון, וההפך הוא הנכון.

ביקור שי המחיש, לכל הפחות, שמדינות ערב בכלל ומדינות המפרץ בפרט כלל לא חסרות אונים. מי שהפכה לשותפת הסחר והמשקיעה הגדולה ביותר של רוב מדינות ערב חתמה על מזכרי הבנות והסכמים בשווי עשרות מיליארדי דולרים ביותר מ-30 מגזרים אסטרטגיים. בהיבט הטכנולוגי, למשל, יוזכר כי בביקורו של ביידן בריאד הושגו הסכמות לגבי שת"פ אמריקאי-סעודי בתשתיות תקשורת דור 5 ו-6, ברם חבילת העסקאות עליה חתם שי השבוע כללה מזכר הבנות בין הענקית הסינית Huawei להקמת אינטרנט סלולרי מהיר ומתקנים למחשוב ענן בממלכה. סין גם מעורבת בתכנית הדגל של יורש העצר הסעודי, בנית עיר העתיד נאום, למורת רוחם של האמריקאים.

בהיבט הביטחוני, תאגידים ביטחוניים סיניים מציעים מערכות נשק סבירות במחירים תחרותיים. לשם המחשה, כלי תקשורת בסין דיווחו שערב הסעודית קנתה נשק בשווי 4 מיליארד דולר בתערוכה הביטחונית בג'ו-חאי בחודש שעבר, ומוקדם יותר השנה דווח כי סין תקים מפעל לייצור מל"טים מתקדמים בממלכה ומקווה למכור לה את מטוס "החמקן" החדש שלה, לאחר שהשיגה עסקה לאספקת מטוסי אימון/תקיפה קלים לאיחוד האמירויות (על רקע עסקת ה-F-35 התקועה). בעשור האחרון כן גברו הדיווחים על שת"פ סיני-ערבי בייצור טילים ונשק לייזר להגנה אווירית, בסייבר, מודיעין ומלחמה בטרור, ואף פעילות משותפת בתחום מעגל הדלק הגרעיני. שיתופי פעולה אלו מצריכים שימת לב ישראלית.

לסיכום, מדינות ערב מבינות את העדיפות שיש לארצות הברית על פני סין, בוודאי בתחום הצבאי-ביטחוני, והן גם קשרו עצמן בתחום הביטחוני לאחרונה לאורך השנים. באמצעות הקשר עם סין הן מבקשות לפיכך לדאוג לפיתוח וליציבות במדינותיהן ובמקביל לפתח מנוף לחץ על ארצות הברית. זוהי מלאכת איזון עדינה ויתכן שכמה מראשי המדינות במפרץ הפריזו בגידור הסיכונים. יחסי סין עם מדינות המזרח התיכון מתבססים בהדרגה הרבה מעבר לתחום האנרגיה או כפונקציה של יחסיהן עם ארצות הברית. העשור האחרון המחיש שהיחסים ביניהן הינם אסטרטגיים וחשובים כשלעצמם. אין ספק שארצות הברית היא חלק חשוב מהסיפור, ובכירים אמריקאים ימשיכו להתעקש שארצות הברית "אינה הולכת לשום מקום". ביקורו של שי המחיש שהדבר נכון גם עבור סין.