פרסומים

דו"ח מולר מספק בסיס עובדתי רחב לניתוח ההשפעה על בחירות 2016 בארצות הברית ומצטרף לנתונים נוספים שכבר פורסמו בשלושת כתבי האישום שהוגשו במהלך החקירה נגד קצינים, אזרחים ומוסדות רוסיים; בשורת פרסומים של מוסדות מחקר; ובספרים שכתבו בכירים לשעבר בקהילת המודיעין והביטחון האמריקאית. מכלל הנתונים מצטיירת תמונה שלפיה סוכנויות המודיעין הרוסיות ניהלו, בהוראה ישירה של הנשיא ולדימיר פוטין, מערכה מתואמת להשפעה על בחירות 2016 בארצות הברית. למערכה זו היו שתי מטרות: ראשית, לנצל את השסעים בחברה האמריקאית כדי להעמיק את הקיטוב בקרבה ולגרום לאבדן האמון של הציבור בהליך הבחירות ובדמוקרטיה; ושנית, לפגוע במתמודדת הדמוקרטית הילארי קלינטון ולהביא לבחירתו של דונלד טראמפ.

הרוסים עשו זאת באמצעות מהלך משולב: פעילות מאורגנת ושיטתית של סוכנויות המודיעין שלהם (בהובלת ה-GRU) שפרצו למערכות המחשב של אנשים ומוסדות שהיו קשורים למפלגה הדמוקרטית ולקמפיין של קלינטון; הפצת המידע שהושג באמצעות אתרי הדלפות ואמצעי תקשורת שמומנו על ידי הממשלה הרוסית - רשת הטלוויזיה RT (Russia Today) וסוכנות הידיעות Sputnik; והדהוד המידע הזה ברשתות החברתיות באמצעות צבא גדול של ישויות וירטואליות ("טרולים") שנבנו על ידי ה-IRA (Internet Research Agency) במשך שנים ותוחזקו תוך שימוש בתמונות גנובות ופרטים ביוגרפיים פיקטיביים.

הרוסים התמקדו בהפצת מידע על אוסף שערוריות ("סקנדלים") שיוחסו לקלינטון וכללו, בין השאר, את "פרשיית האימיילים", את "מחדל התקיפה בבנגזי", את "פרשיית התורמים לקרן המשפחתית" ואת "התמיכה במלחמה בעיראק". אמצעי התקשורת ייצרו חומרים על אודות השערוריות וצבא הטרולים עסק בהפצתם בפייסבוק, בטוויטר, ביוטיוב, ובאינסטגרם. המסרים היו אחידים ותאמו למסרים של הקמפיין של טראמפ: הילארי מושחתת; סובלת מבעיות פיזיות ומנטליות; ובעלת קשרים לאיסלאם הקיצוני. במקביל, נעשה מאמץ טירגוט ממוקד במטרה להניא קהלים מסוימים מלהשתתף בהצבעה, שחלקו נחשף בפרשת קיימברידג' אנליטיקה.

הפעילות הרוסית הזאת הפרה שורה של חוקים פדרליים (בעניין מעורבות זרה, גניבת זהויות וחדירה לרשתות מחשבים), אך פעילותו של טראמפ במהלך מערכת הבחירות לא הפרה, כשלעצמה, את החוק. לפיכך, השאלה שנותרה הייתה האם התקיימו קשירת קשר או תיאום פליליים בין טראמפ ואנשיו לבין הרוסים.

החידוש שבדו"ח נעוץ בעיקר בקביעות שיש בו לגבי התנהלותם של טראמפ ואנשיו. מולר קובע במפורש שהקמפיין של טראמפ קיבל בברכה את המעורבות הרוסית בבחירות, מתוך הערכה שהיא תסייע לו ותפגע במועמדותה של קלינטון. מולר גם מתאר שורה של מפגשים שהתקיימו ומסרים שהועברו בין אנשי טראמפ לגורמי ממשל רוסים ולאתר ההדלפות וויקיליקס, שכללו גם תיאומים להדהוד הפרסומים. גורמים בקמפיין, כולל טראמפ עצמו, אכן הדהדו עשרות מהמסרים הרוסיים (ציוצי טוויטר, פוסטים בפייסבוק ותכנים נוספים). טראמפ אף קרא לרוסים במהלך מסיבת עיתונאים למצוא ולפרסם תכתובות דואר אלקטרוני של קלינטון.

ובכל זאת, מולר קובע שלא התקיימו במקרה זה קשירת קשר או תיאום פליליים. זאת, מפני שהוא דבק בדרישות המחמירות שנמצאות בחוק הפלילי הקיים, שלפיו נדרש להוכיח: שהיה הסכם מפורש או משתמע; בין טראמפ ואנשיו לבין נציגים של הממשל הרוסי; כדי להשפיע במכוון על הבחירות. מולר חיפש קשרים ממשיים עד כדי הסכם ברור לקשירת קשר או לתיאום. הדו"ח סוקר בהרחבה את הקשרים שהתקיימו והמסרים שהועברו ומסביר מדוע אינם מעידים על קשירת קשר או תיאום. הוא קובע במפורש שלעניין קשירת הקשר או התיאום הפליליים, אין די בכך ששני הצדדים פועלים באופן שכל אחד מהם מודע לפעילות הצד השני או מגיב כלפיו, אך ללא תיאום מפורש בעולם הפיסי.

במובנים רבים, התובע מולר צודק בגישתו העקרונית. הוא פירש את תפקידו כמתייחס לשאלה האם התקיימו התנאים המחייבים העמדה לדין: הפרת חוק ברורה וראיות שיוכלו לבסס הרשעה. כשמדובר במערכת בחירות, בליבת הביטוי הפוליטי, בנשיא עצמו ובמקורבים אליו - אין זה הזמן לאקטיביזם ולפרשנות מרחיבה של החוק. אבל, בכל זאת, נראה שנוצר כאן חלל משמעותי בגלל חוסר ההתאמה של החקיקה הקיימת לעולם החדש של השפעה דיגיטלית על בחירות. באופן מעניין, אפילו מארק צוקרברג עצמו הבין זאת וכתב, בטור שפרסם בוושינגטון פוסט לפני מספר שבועות, כי יש צורך לקבוע כללי משחק חדשים בעניין השפעה על בחירות דרך הרשתות החברתיות.

ישימותו של דו"ח מולר בעולם של השפעה דיגיטלית

הבעיה העיקרית היא שבמרחב הדיגיטלי הנוכחי אין צורך לחתום על הסכם או להיכנס לחדר סגור ולשבת סביב שולחן משותף, כדי להשפיע על דעת הקהל. זהו החידוש ביכולות ההשפעה על בחירות שהעולם הדיגיטלי הנוכחי מאפשר, בעיקר דרך הרשתות החברתיות. "קנוניה וירטואלית" להשפעה יכולה להתקיים בין שני צדדים שלא נפגשו פיסית או באמצעים מקוונים (כגון שיחות או תכתובות) ושאין ביניהם קשרים במובן המקובל. פעילויות שנערכות במקומות שונים ובזמנים שונים יכולות לנבוע מאינטרסים משותפים ולשרת מטרות דומות. די בכך שכל שחקן יודע על קיומו של האחר, מכיר את האינטרסים המשותפים, ומהדהד את המסרים שמגיעים מהאחר.

הידהוד כזה יכול להתבצע באופן ישיר על ידי סיוע בהפצה ויראלית של מסרים בדרכים שונות: שיתוף תוכן באמצעות חשבונות רבי עוקבים או באמצעות רשתות של חשבונות מקושרים; ציוץ מחדש; הפצה לקבוצות בתוכנות מסרים פרטיים (ווטסאפ, טלגרם). אבל, הוא יכול להתבצע גם באמצעות תגובתיות עקיפה, למשל, שימוש במידע נפיץ שנמצא ברשות אחד הצדדים לקנוניה דווקא ביום שבו מתפרסם מידע מביך על הצד השותף, כדי לסייע בהרחקת תשומת הלב הציבורית מן המבוכה.

השפעה משותפת בצורת "קנוניה וירטואלית" ניתן לממש הן בשילוב בין קמפיין זר למקומי והן בין קמפיין של מפלגה לגופים סובבים כגון עמותות או ארגונים מעוניינים. היכולת לייצר את אותן "קנוניות ווירטואליות" בין שחקנים שונים, מפנים ומחוץ, היא אפוא מאפיין חדש ומרכזי של העולם הנוכחי. אם דו"ח מולר קובע שלא הייתה כאן השפעה פלילית מצידו של טראמפ על הבחירות אין זה מפני שהשפעה כזאת לא התרחשה, אלא מפני שהיא אינה נתפסת ברשתה של החקיקה הקיימת. הבעיה היא, שהלקונה בחקיקה משקפת עניין רחב יותר, הקשור בפערים תפיסתיים, ארגוניים וטכנולגיים.

לקחים לישראל

המסקנה העולה מניתוח דו"ח מולר היא שנדרשים דפוסי חשיבה וכלים חדשים כדי לאפיין את עולם ההשפעה על הבחירות ולהתמודד איתו.

פער זה קיים גם בישראל, כפי שהוכח במערכת הבחירות לכנסת שהתקיימה באפריל. תחילת מערכת הבחירות סומנה באמצעות אזהרתו של ראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לניסיונות להשפעה של מעצמה זרה על מערכת הבחירות. הפריצה האיראנית לטלפון של רב אלוף (מיל.) בני גנץ חיזקה את תחושת האיום. גם בישראל נסגרו, לבקשת מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה, אלפי חשבונות זרים מזויפים בפייסבוק. יו"ר וועדת הבחירות המרכזית, השופט חנן מלצר, הוציא שתי החלטות חשובות - לסמן תעמולת בחירות בדיגיטל ולא לשלוח הודעות טקסט בלתי מסומנות, מתוך הבנה שגם בהיעדר חקיקה מפורשת יש מקום להפעיל כלים משדה הדמוקרטיה המתגוננת ולא לאפשר לשחקנים, מקומיים וזרים, לנצל את הוואקום החקיקתי לצורך פגיעה בעקרונות של שוויון ושל הוגנות בתהליך הבחירות.

כאשר התפרסם, תחקיר "ידיעות אחרונות" בעניין הפרופילים המזויפים (ה"בוטים") שפעלו לטובת הליכוד בטוויטר והוגשה בעניין זה עתירה לוועדת הבחירות המרכזית, החליט יו"ר וועדת הבחירות שלא להתערב. אבל החלטתו לא הייתה שאין מדובר בקנוניה או בתיאום אסור. ההיפך, הוא השתמש בציטוט מפורסם של הנביא עמוס - "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו", והדגיש שפשוט אין לו כלים לברר את העניין, והנושא יטופל על ידי המשטרה ומבקר המדינה בהמשך.

שאלת ההשפעה

שאלה משמעותית שנשארה פתוחה גם לאחר דו"ח מולר היא עד כמה השפיעה המערכה הרוסית בפועל על תוצאות הבחירות ואיזה אימפאקט יש בכלל למבצעי השפעה כאלו. קלינטון הייתה מועמדת בעייתית, גם בלי קשר למערכה הרוסית. התנהלותה הזינה את תיאורה כיהירה, אליטיסטית, מנותקת ומושחתת, הבזה לשלטון החוק ומוכנה לעשות הכול כדי לזכות בנשיאות, שבראייתה מגיעה לה. למרות זאת, היא הצליחה לזכות במירב הקולות. טראמפ נבחר לנשיא ברוב של האלקטורים, בזכות פער של 70,000 קולות במספר מדינות מפתח. אך אין לדעת כמה מאותם אלקטורים נבחרו כתוצאה מהצבעתם של מי שהושפעו מהמערכה הרוסית.

גם קתלין ג'יימיסון, החוקרת שמציגה את התיזה מרחיקת הלכת ביותר שלפיה לרוסים אכן הייתה השפעה על התוצאות, מתקשה להראות השפעה ישירה ומסתפקת באמירה ש"סביר מאוד" שאכן התקיימה. מחקרים אחרים טוענים כי לניסיונות השפעה דיגיטליים אין אימפקט של ממש במישור שינוי התפיסות הפוליטיות או בהחלטה באיזה מועמד פוליטי לבחור. הטענה היא כי ההשפעה יכולה ליצור הפחדה של בוחרים מלצאת לבחור (voter suppression) או עידוד בוחרים מסויימים לצאת לבחור, בעוד שהשפעה של ממש מתרחשת רק באמצעי תקשורת ממוסדים כגון בטלוויזיה.

שאלת ההשפעה היא הפיל שבחדר. אם אכן מדובר במהלכים המטים תוצאות של בחירות ומשפיעים על עמדותיהם של בוחרים, במודע או אף שלא במודע, יתכן שיש מקום לבחון שינוי פרדיגמות קיימות ואף לשקול תיקוני חקיקה. אם, לעומת זאת, ההשפעה היא זניחה, עירוב יתר של ארגוני הביטחון או חקיקה מגבילה יכולים להיות מגבלה על האפשרות לממש את חופש הביטוי הפוליטי בזמן רגיש של בחירות. שאלת ההשפעה מונחת אפוא לפתחם של גורמי המחקר השונים אשר חייבים לעסוק בה כדי להניח בסיס לדיון בדבר המדיניות הראויה.

סיכום

המערכה הרוסית בבחירות 2016 היוותה הפתעה אסטרטגית לאמריקאים. קהילת המודיעין האמריקאית זיהתה את הפעילות הרוסית וידעה, כנראה, לתאר הן את מעורבותו של פוטין והן את רוב ממדיה הטקטיים. אבל לא הייתה בקהילה האמריקאית הבנה טובה של מהות הפעילות הרוסית, תכליתה והשלכותיה הרחבות. האמריקאים לא הבינו את הרעיון של מבצע השפעה במרחב הדיגיטלי הן מפני שהם עצמם לא התכוונו לפעול כך והן מפני שהפלטפורמות שבאמצעותן התפשטו המסרים - אלה של המדיה החברתית - הן אמריקאיות, המזוהות עם האתוס האמריקאי בדבר ביטוי ומידע חופשיים. בכירי קהילת המודיעין האמריקאית טוענים להגנתם כי האיסור על איסוף מידע על אודות אזרחים אמריקאים לא אפשר להבין את התמונה הכוללת של הפעילות הרוסית והשלכותיה. אבל, נראה שהבעיה רחבה יותר: כיום כבר ברור שלא היה בארצות הברית גורם שראה את עצמו כאחראי לסיכול המערכה הרוסית או היה כשיר ארגונית, תפיסתית וטכנולוגית, להפעיל מאמץ סיכולי כזה.

גם בישראל הסתבר לקראת מערכת הבחירות של 2019 שאין מי שתפקידו הוא להבין בזמן אמת את התמונה הכוללת של השפעה זרה והשפעה מקומית; לחבר את הנקודות בין אירוע של פריצה למיילים או לטלפון לבין ההדהוד שלו על ידי שחקנים אחרים; לאפיין עוצמת השפעה של דיס- אינפורמציה או בחשבונות מזויפים הדורשת התערבות; ולהחליט באלו כלים להשתמש - מתי בכלים של סיכול והתקפה ומתי להסתפק ביידוע הציבור והגברת המודעות והאוריינות שלו.

הדמוקרטיה המערבית הליברלית סולדת, כמובן, מצנזורה שלטונית על היכולת להביע עמדה פוליטית. אבל המסקנה העולה מדו"ח מולר, היא שהתמודדות עם קנוניות כאלה שיוצרות השפעה על הבחירות דורשת יצירת מסגרת תפיסתית חדשה. אי אפשר להסתפק בספירת מספר הבוטים שהוסרו או בחשיפת אדם אמיתי מאחורי חשבון מזויף. יש צורך להבהיר מה חדש ומה שונה ביכולת ההשפעה היום ביחס לעבר, לאפיין סוגים שונים של שחקנים, מקומיים וחיצוניים, לשאול מהי האסטרטגיה והמוטיבציה של כל אחד מהם ומי מהדהד את מי. בהתאם, נדרשים תיקונים שיאפשרו לשיח הדמוקרטי להתנהל באופן הוגן ושוויוני וכלים שיאפשרו התמודדות בזמן רלוונטי עם מהלכי השפעה שאינם לגיטימיים.

*איתי ברון הוא סגן ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי למחקר וראש תכנית ליפקין-שחק לביטחון לאומי ודמוקרטיה בעידן של פוסט-אמת ופייק ניוז; ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בבית הספר פדרמן למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית.