פרסומים
מבט על, גיליון 1150, 18 במארס 2019

חרף המאמצים הנמשכים לקרב בין פת"ח לחמאס, התחושה הרווחת היא כי נסתם הגולל על התקווה לפייס ביניהם בעתיד הנראה לעין. על רקע זה בולטים ניסיונות חמאס וארגוני אופוזיציה אחרים לערער על מעמדו של אש"פ כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני ועל מעמדו הבכיר של פת"ח באש"פ. פת"ח מצדו חושש מאוד מהתפתחות זו, מתקשה להאמין שיש מי שמעלה בדעתו לקעקע את מעמדו המסורתי "המקודש" של אש"פ, ורואה בעצם החשיבה בכוון זה סכנה קיומית ל"מפעל הגדול" שבנה. התשומות שהכניס ממשל טראמפ אל תוך הדיון הזה הן קריטיות, משום העידוד הרב שבהן ליריבי אבו מאזן. בלי גיבוי ישראלי ותמיכה אמריקאית, נשמט מתחת רגלי אבו מאזן והנהגת אש"פ הבסיס שעליו נתבו את דרכם במשך שנים רבות. הקיפאון המדיני יעמיק כנראה, ובהיעדר הישג ממשי לפלסטינים במסגרת תכנית המאה שבכוונת ממשל טראמפ להניח על השולחן תעמיק גם תחושת הכישלון ברמאללה. בנסיבות אלה יתקשה אש"פ להמשיך ולשמש "הנציג הבלעדי של העם הפלסטיני" והרשות הפלסטינית. ערעור היציבות בזירה הפלסטינית והגברת המתח בין המחנות בה יציב בפני ישראל אתגר ביטחוני, שלא התמודדה עמו בשנים האחרונות.
מאז כישלון ניסיונה האחרון של מצרים להביא את שני הפלגים הפלסטינים הגדולים לפיוס, התעצם מאוד המאבק ביניהם. אבו מאזן הכריז ב-22 בדצמבר 2018 על פיזור המועצה המחוקקת, בה יש לחמאס רוב מאז בחירות 2006. לאחר מכן, ב-6 בינואר 2019 הורה למפקחי הרשות הפלסטינית לעזוב את מעבר רפיח. כך אילץ אבו מאזן את מצרים לסגור את המעבר ולהחזיר את התנועה בו למתכונת שהייתה בפועל לפני חזרת פקידי הרשות לשם (באוקטובר 2017), היינו פתיחת המעבר לפרקי זמן קצרים ובתדירות נמוכה. השיח המתפתח מאז בין הרשות לבין חמאס מחריף, רווי האשמות הדדיות ואנטגוניזם, ומתאפיין באי-נכונות לחדש הידברות.
מתח זה קיבל ביטוי ממשי בכינוס של הפלגים הפלסטינים, שנערך במוסקבה ב- 12 – 13 בפברואר בהזמנת משרד החוץ הרוסי. הג'האד האסלאמי התנגד לפרסום הודעה משותפת בתום הכינוס, הצליח לגרור גם את חמאס להסכים לכך ומנע, למורת רוחם של המארחים, את פרסומה. בין היתר, הג'האד האסלאמי וחמאס סרבו לציין בהודעה ש"אש"פ הוא הנציג הבלעדי של העם הפלסטיני". הנימוק שהשמיע הג'האד האסלאמי היה שאש"פ שינה את דרכו וכי ניתן יהיה להצטרף אליו ולראות בו נציג לאומי בלעדי אם יערוך רה-אורגניזציה וישוב אל "הדרך הנכונה", כלומר: יבטל את הכרזת העצמאות הפלסטינית, את הסכמי אוסלו, ויוותר על כל ההישגים המדיניים שצבר עד כה. מנגד, עזאם אל-אחמד, יו"ר משלחת פת"ח לשיחות אלה וחבר הוועד הפועל של אש"פ, טען שהכרה באש"פ איננה יכולה להיות מותנית, וכי אש"פ הוא הארגון ואין בלתו, על כל התחייבויותיו וההסכמים שחתם, ובנוסף כינה את אנשי הג'האד האסלאמי בורים. היגררות חמאס אחרי הג'האד האסלאמי - ארגון שמקומו בהיררכית הארגונים נמוך ממנו – הפתיעה, משום שבין הארגונים קיימת יריבות אשר לא אחת הגיעה לעימות. היריבות ביניהם נסובה, בין היתר, סביב תמורות שחלו בשנים האחרונות בגישת חמאס בסוגית היחס לאש"פ, אשר באו לידי ביטוי במצעו המדיני האחרון שפורסם ב- 17 במאי 2018, ובו נקבע כי "אש"פ הוא המסגרת הלאומית לכלל הפלסטינים".
מכאן התחושה הרווחת כי, חרף המאמצים הנמשכים לקרב בין פת"ח לחמאס, נסתם הגולל על התקווה לפייס ביניהם בעתיד הנראה לעין. על רקע זה בולטים ניסיונות חמאס וארגוני אופוזיציה אחרים לערער על מעמדו של אש"פ כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני ועל מעמדו הבכיר של פת"ח באש"פ. פת"ח מצדו חושש מאוד מהתפתחות זו, מתקשה להאמין שיש מי שמעלה בדעתו לקעקע את מעמדו המסורתי "המקודש" של אש"פ, רואה בעצם החשיבה בכוון זה סכנה קיומית ל"מפעל הגדול" שבנה ודוחה במחי יד את הקולות הללו, המושמעים כהגדרת דוברי הארגון מפי אנשים חסרי ניסיון.
אלא שלאחרונה נחצה קו, שעד כה לא נחצה - גם בשנות הטלטלה העזה של "האביב הערבי". מפגינים ברצועת עזה, בעידוד ובארגון של חמאס, מקיימים הפגנות שבמהלכן נשמעות קריאות להסתלקות של אבו מאזן. הקריאה "ארחאל" - הסתלק, שנשמעה גם בהפגנות שהתקיימו בכיכר אל-תחריר בקהיר נגד משטר חוסני מובארק, נשמעת גם ברחובות הרצועה. קריאה זו נובעת אמנם מהתסכול ומהכעס הרב שנצבר נגד אבו מאזן בגין אי-תשלום המשכורות לפקידים ברצועה וקיצוץ תקציבי האזור, אך בראיית פת"ח, הרשות הפלסטינית ואש"פ, זוהי התפתחות תקדימית מסוכנת. גם אם אין עדיין בקריאה זו כדי ליצור תנופה שתמשוך אחריה מאסת מפגינים גדולה, היא יוצרת דינמיקה מסוכנת, העלולה לכרסם בהכרה באש"פ כנציג הבלעדי של "הבעיה הפלסטינית" וביכולת לתרגם הכרה זו למהלכים מדיניים. חמאס גם מנהל מדיניות חוץ עצמאית משלו, מזכיר בכל פורום בו מופיעים אבו מאזן או נציג אש"פ ו/או נציג הרשות כי הם אינם מיצגים את העם הפלסטיני, וכך מגביר את המתח הבין-ארגוני בזירה הפלסטינית.
עוד ברקע היריבות - המדיניות הננקטת בשנתיים האחרונות על ידי ממשל טראמפ ומזה זמן גם על ידי ישראל, אשר מחלישה מאוד את הרשות הפלסטינית, מרוקנת אותה מתוכן ומחזקת את חמאס ואת שאר יריבי הרשות מבית. ממשל טראמפ אימץ למעשה את עמדת ישראל בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים, קיצץ כמעט את כל כספי הסיוע לפלסטינים שהעבירה ארצות הברית עד כינונו, ביטל את התקציב שנהגו ממשלים קודמים להזרים לאונר"א, ובכך קבע למעשה שבעיית הפליטים לא קיימת אלא בממדים מזעריים. כן קבע ממשל טראמפ עמדה בעניין ירושלים, הקרובה יותר לזו של ישראל מזו של הפלסטינים, בכך שהעביר את השגרירות האמריקאית לעיר. מערכת היחסים בין אבו מאזן לממשל טראמפ השתבשה מאז מאוד. הרטוריקה של הממשל כלפיו ביקורתית ביותר ומשקפת את ראייתו כגורם מעכב וחוסם, לאו דווקא כמנהיג שוחר שלום - כפי שרואים אותו גורמים אחרים בקהילה הבינלאומית. אבו מאזן מצדו הביע מספר פעמים חוסר אמון בממשל טראמפ וקבע שזה לא יוכל עוד להיות מתווך או נותן חסות בלעדי לכל משא ומתן שיפתח בין ישראל לפלסטינים. כן מסרב אבו מאזן לפגוש את שליחי הממשל למזרח התיכון, נאבק בהם באמצעות מדינות ערב ולמעשה הוציא עצמו ממעגל ההשפעה האמריקאית.
אמנם, שאר הפלגים הפלסטינים מכבדים את אבו מאזן בגין התנגדותו לרעיונות הנשמעים מפי גורמים בממשל טראמפ. ח'אלד משעל, לשעבר יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, אף אמר לאחרונה שהוא ראוי להערכה על התמודדותו מול המדיניות האמריקאית. עם זאת, מעבר לכל אלה מתגבשת המסקנה שאין לאש"פ שום כוח בלי גיבוי אמריקאי ישראלי, והוא פשוט מאבד את הרלוונטיות שלו. האני אל-מצרי, פובלציסט נקרא ונחשב, שאיננו נמנה על מקורבי אבו מאזן וגם לא על הזרם האסלאמי, קרא ב-26 בפברואר להימנע מהקריאות המסוכנות "ארחאל" כלפי אבו מאזן, אך במקביל קרא לפת"ח, הארגון המרכזי באש"פ, להפנים כי אינו עוד תנועה ראשונה בין שווים וכי השוויון בין שני הפלגים הגדולים בתנועה הפלסטינית מחייב אותו לחדול מלפעול באורח עצמאי.
אלא שפת"ח מתקשה להשלים עם המציאות הזו, של תיקו הפוגע במעמדו וגורם לשיתוק המערכת הפלסטינית. אבו מאזן ממשיך לתבוע כפיפות מוחלטת של חמאס לרשות הפלסטינית: "שלטון אחד, נשק אחד וחוק אחד". הוא סבור כי רק אחדות פלסטינית תוכל להתמודד עם "תכנית המאה" של טראמפ. למרות מודעותו לכך שרק גיבוי ישראלי, אמריקאי ובין-ערבי יוכל לחזק את תביעתו לאחדות הנשק והשלטון, הוא דבק בהתחייבויות הבינלאומיות שאש"פ נטל על עצמו וחושש מלבנוניזציה של הזירה הפלסטינית, אשר לא תאפשר עמידה בהתחייבויות אלה. בשנה האחרונה גבר חששו של אבו מאזן מפני מה שהוא מזהה כניסיון אמריקאי, מגובה בתמיכה ישראלית, לכונן ישות עצמאית פלסטינית ברצועת עזה בלבד, במקום חתירה לחידוש המשא ומתן על כל שטחי B ו-C, כמתחייב מהסכמי אוסלו. חמאס מצדו דבק בהבחנה בין "נשק ההתנגדות", אותו אינו מוכן למסור "כל עוד הכיבוש נמשך", לבין הנשק האחר - שיטור ושמירה על הסדר הציבורי), בו אין לו עניין. הנהגתו מאמינה שיש לה תמיכה עממית בעמדה זו, אך חוששת מן הלחץ הכלכלי שמפעיל אבו מאזן עליה ואשר לפי שעה לא מצאה לו פתרון חלופי.
זוהי, אם כן, מציאות שאש"פ לא חווה מעודו. הציבור הפלסטיני, כמי שראה בארגון את נציגו הבלעדי, מבין שלא ניתן עוד להתעלם מהדומיננטיות של חמאס, המתמודד מאז 1987 עם פת"ח על ליבו. נראה שאחרי כל המהלכים ההיסטוריים שנקט אש"פ, אחרי כל הניסיונות וגם אחרי כל הכישלונות שחוותה הזירה הפלסטינית, הולכת ומבשילה הכרה ציבורית נרחבת בכך שאין מנוס משילוב מוסכם בין שתי אסטרטגיות המאבק של פת"ח ושל חמאס. סוגית "היום שאחרי אבו מאזן" מתמקדת בעיקר בשאלה איזו דרך תוביל את העם הפלסטיני ולא בשאלה מי יירש אותו בתפקידיו השונים.
התשומות שהכניס ממשל טראמפ אל תוך הדיון הזה הן קריטיות, משום העידוד הרב שבהן ליריבי אבו מאזן. בלי גיבוי ישראלי ותמיכה אמריקאית, נשמט מתחת רגלי אבו מאזן והנהגת אש"פ הבסיס שעליו נתבו את דרכם במשך שנים רבות. הקיפאון המדיני יעמיק כנראה, ובהיעדר הישג ממשי לפלסטינים במסגרת תכנית המאה שבכוונת ממשל טראמפ להניח על השולחן תעמיק גם תחושת הכישלון ברמאללה. בנסיבות אלה יתקשה אש"פ להמשיך ולשמש "הנציג הבלעדי של העם הפלסטיני" והרשות הפלסטינית, כשלטון פנים-פלסטיני, תיחלש עוד. ערעור היציבות בזירה הפלסטינית והגברת המתח בין המחנות בה יציב בפני ישראל אתגר ביטחוני, שלא התמודדה עמו בשנים האחרונות. אמנם, קיימת סבירות גבוהה שישראל תהיה זו שתכריע את המאבק הפנים-פלסטיני בגדה המערבית לטובת המחנה הלאומי/פת"ח/אש"פ, אולם, המהלך יהיה כרוך בפגיעה קשה בלגיטימציה של מחנה זה ובהחלשתו. ספק רב אם יוכל אז להמשיך בתיאום הביטחוני עם ישראל, במתכונת המוכרת כיום.