פרסומים

מאז ה-7 באוקטובר פונו מבתיהם באופן ממוסד, על פי נתוני רשות החירום הלאומית, 126 אלף תושבים מהנגב המערבי ומיישובים צמודים לגבול הלבנוני בצפון. עליהם יש להוסיף רבים אחרים שהתפנו לתקופות שונות, מיוזמתם ועל חשבונם. על פי נתוני משרד ראש הממשלה הגיע מספר המפונים הכולל, לרבות המתפנים מרצון, לכ-218 אלף תושבים. בעוד שבראשית המלחמה שהו רבים מהמפונים הממוסדים במלונות, הרי שמנתוני משרד התיירות, מ-21 בינואר, רק 47,700 מפונים נותרו בבתי מלון. בקהילות שונות ובדירות שכורות שוהים עתה 55,400 מפונים. בנוסף, יותר מעשרת אלפים תושבים מגבול הצפון ומהדרום, שהתפנו מרצונם, מתגוררים עדיין על חשבונם בישובים המרוחקים מקווי העימות.

מדובר בפינוי ממוסד ועצמי בהיקף ובמשך זמן ללא תקדים, על רקע איום ביטחוני אקוטי, של נשק תלול מסלול ומחבלים חודרים, שערער מאוד את תחושת הביטחון של התושבים ויצר אבדן אמון במערכת הביטחון ובממשלה. ההחלטה הממשלתית לפנות ישובים עקב האיום הבטחוני, בניגוד למדיניות בעבר, יצרה גם בקרב תושבי הספר ציפיות גבוהות להסרה ממשית של האיומים בטרם יוכלו לשוב לבתיהם. תופעות אלה מציבות בפני המדינה אתגרים משמעותיים ביותר במנעד רחב של סוגיות, החל מייעודה של ההתיישבות בספר כמרכיב ביטחוני–לאומי חיוני, וכלה בשאלות פרקטיות, הקשורות לתנאים ולתרחישים של שיבת המפונים לבתיהם. לכל אלה השלכות חשובות על תפיסת החוסן של מדינת ישראל, הנשענת על הצורך הקיומי להתאושש ולצמוח מההפרעות החמורות של ה-7 אוקטובר והמלחמה הנמשכת.

מאז ביצוע הפינויים, וביתר שאת במלאת שלושה חודשים למלחמה, מסתמנת התחלה של מגמות חשובות בקרב חלק מהמפונים ומצד גורמים בממשלה, המעידה על התקדמות לעבר חזרה הדרגתית לשגרה דיפרנציאלית, של רציפות תפקודית חלקית, על פי השונות בין קבוצות המפונים, במגוון רחב של תצורות. להלן נצביע על קבוצות של מפונים המייצגות את השונות והמורכבות של תופעה זו:

• מפוני הצפון – נכון ל-26 בדצמבר 2023, פונו באופן ממוסד כ-61,800 תושבים מגבול הצפון, מ-61 יישובים (ראו תרשים 1). אלה מתחלקים ל־27 אלף תושבים מהיישובים הקרובים ביותר לגדר, שמוגדרים מפונים רשמית מאז 18 באוקטובר; כ־23 אלף תושבים מקריית שמונה, שם החל הפינוי הרשמי ב־20 באוקטובר; ועוד כ־11 אלף מפונים מהיישובים המרוחקים יותר (בפועל, פונו יישובים בטווח של עד 3.5 ק"מ מהגבול). אליהם הצטרפו, על פי ההערה, עוד כ-15000 מתפנים מרצון. מרבית המפונים על ידי המדינה שוהים, על בסיס משפחתי, במספר גדול של מלונות ברחבי הארץ, בתנאים של אי-וודאות גבוהה לגבי עתידם עקב המצב הביטחוני והאפשרות להידרדרות למלחמה רחבה בצפון. החל מאמצע ינואר דווח בתקשורת על אודות בחינת האפשרות להתרת חזרה מבוקרת של מפונים ליישובים המרוחקים יותר מ-3.5 ק״מ מהגבול, כשמנגד, יש גם החמרה בהנחיות לגבי שהיה ותנועה של אזרחים בישובים בקרבת הגבול.

ככלל, התפיסה הרווחת בקרב ראשי הרשויות המקומיות והמפונים עצמם מיישובי קוו העימות בצפון היא כי ללא צמצום ניכר ומשמעותי באיומים הביטחוניים מצד חזבאללה, ובעיקר ללא נסיגת כוחותיו אל מעבר לליטני, אין מקום לשיח על אודות השבת התושבים לבתיהם. בתנאים אלה אין צפי לתחילת התאוששות בקרב קבוצה זו, שתמשיך לשהות באכסניות זמניות לזמן לא ידוע, הרחק מהבית וממקומות העבודה. מדובר באוכלוסייה המתאפיינת ככלל ומלכתחילה בקשיים כלכליים, יחסית למפונים מהדרום. כך למשל, על פי סקר מצב העסקים של ה-למ"ס, בניגוד לשיפור הכלכלי המסתמן במדינה וגם במחוז הדרום, מאז תחילת המלחמה, שיעור העסקים המדווחים על תעסוקה נמוכה (מינימלית או סגירה זמנית של עסקים) במחוז הצפון נשאר נמוך ויציב (ראו תרשים 2). מחקר שבחן את מצבם הנפשי, הכלכלי והקהילתי של תושבי הצפון מאז תחילת הלחימה מול חזבאללה, מצביע אף הוא על הרעה ניכרת בפרמטרים שנבחנו.^[1] בין היתר, מציין המחקר כי 50 אחוזים מתושבי הצפון המפונים העידו על פגיעה ביכולתם לעבוד וכי (לפחות) תושבי הגליל המזרחי חווים תחושות פוסט- טראומטיות בשיעור גבוה פי שלושה לעומת מצב השגרה שלהם לפני ה-7 באוקטובר. בנוסף, כ-43 אחוזים מהמפונים העידו כי מערכות היחסים האישיות וחיי החברה שלהם נפגעו בעקבות המצב.

• מפוני הנגב המערבי מהישובים במרחק של 0 - 4 קילומטרים מהגבול: זו הקבוצה שספגה את ההרג וההרס הקשים ביותר במתקפת החמאס, ושפונתה כולה למלונות על ידי המדינה. מדובר בקבוצה שהינה ככלל חזקה יחסית, כלכלית וחברתית, אולם היא אינה יכולה עתה לשוב הביתה, מסיבות ביטחוניות או תשתיתיות. תוך כך, מתבצע עתה בקרב רובה של קבוצה זו, בחסות מנהלת "תקומה" (המופקדת על שיקום העוטף), תהליך מעבר לאתרי מגורים זמניים שנבחרו על ידי הקהילות, במגוון ישובים ואתרים קולטים. תהליך זה משקף תנועה חיובית קדימה במנעד הרציפות התפקודית, באשר הוא מאפשר הפסקת המגורים המאתגרים במלונות, לעבר מגורים זמניים שיאפשרו שגרת חיים עצמאית וקהילתית משופרת יחסית. המעבר למגורים זמניים מתנהל תוך דיאלוג עם חברי הקהילות ובתוכן, משקף את הבחירות וההעדפות שלהם ומעצים את חוסנם החברתי. כל זאת, במקביל לתופעה מתרחבת של חידוש מוקדם של חלק מהפעילות הכלכלית (כמו הפעלה מחדש של "דפוס בארי", ימים ספורים לאחר ה-7 אורטובר) והחקלאית, כמו גם של התחלת עבודות שיקום באתרים שנפגעו. כל אלה מעידים על רצון עז של מרבית התושבים לשוב הביתה, ככל שיתאפשר ומוקדם ככל הניתן, בהתייחס לקצב השיקום ולמצב הביטחוני.
• מפוני הנגב המערבי מהיישובים המצויים במרחק 4 – 7 קילומטרים מהגבול, המונים כ-38,000 תושבים, רובם משדרות (אך לא לא כולל ישובים גדולים כמו נתיבות ואופקים): כבר בתחילת ינואר דווח כי צה"ל נערך לתחילתה של השבת תושבים למספר יישובים. במסגרת זו גיבש הצבא תוכנית לאבטחה משופרת של הישובים, לפי המרחק מרצועת עזה וצרכי הביטחון שלהם, כאשר כל יישוב אמור לקבל מעטפת הגנה מותאמת לו. בין רכיבי המעטפת ניתן לציין את חיזוק כיתות הכוננות באמצעי לחימה ובאמצעים אחרים, דוגמת גדר אלקטרונית ומצלמות. כל זאת, בתקציב של מנהלת "תקומה" בסך 650 מיליון ש״ח, מתוכם כ-400 מיליון ש״ח שינוצלו באופן מידי לאספקת רכיבי הביטחון האזרחיים לישובים ולעיר שדרות. במקביל, הופעלו מחדש שירותים ציבוריים - תחבורה ובריאות. עקב צעדים אלה, חלק מהיישובים כבר אוכלס מחדש, באופן מלא או חלקי, עקב רצונם של המפונים לעזוב את המלונות ולשקם את חייהם.

במקביל הודיעו משרד החינוך ומנהלת "תקומה" (ב-7 בינואר) על תכנית לחזרת תלמידי שדרות והמועצה האזורית שער הנגב למוסדות החינוך בחודש פברואר, באתרים מרוחקים מגבול הרצועה (ראו תרשים 4), על מנת לאפשר חזרה של משפחות לבתיהם. תכנית זו מעוררת מחלוקת בין גורמי הממשלה, המעוניינים בחזרת התושבים לבתיהם בהקדם, לבין הרשויות המקומיות והתושבים עצמם, התובעים שיפורים בתוכניות, בדגש על ההיבטים הביטחוניים והכלכליים.

המאמצים של גורמי המדינה – צה"ל, מנהלת "תקומה" ומשרד החינוך - להחזיר את התושבים המשתייכים לקבוצה זו ליישוביהם מתקבלים בביקורת נוקבת מצד תושבים וראשי הרשויות, בעיקר בטענה שההחלטות מתקבלות "מעל לראשם". התושבים ונציגיהם ברשויות המקומיות מלינים על כי התוכניות אינן מספקות מענה של ממש לחששות הביטחוניים שלהם וכן אינן מציגות תוכנית פעולה הולמות לגבי מסגרות החינוך לתלמידים החוזרים, לעתידם הכלכלי של היישובים ולהיקף התמיכה הממשלתית שיקבלו לאורך זמן. מנהלת "תקומה" אכן מנהלת שיח ומפגשים תכופים עם תושבים ונציגיהם, כאשר בנוסף, יש לתושבי האזור נציגות במנהלת. אף על פי כן, נראה כי התושבים המקומיים חשים שהחלטות המתקבלות בממשלה אינן מתחשבות די בצרכיהם ובחששותיהם ומצפים ליותר.

הדילמות בסוגיית המפונים והשיבה לבתיהם

בצד האתגר המייסר לגבי גורלם של החטופים והשבתם ארצה, סוגיית המפונים משקפת מגוון רחב של אתגרים חסרי תקדים למפונים ולמקבלי ההחלטות. היקף ההתפנות ומשכה – גם בלי מלחמה נרחבת מול חזבאללה בצפון, שאם תפרוץ עלולה להחמיר ולהרחיב את היקף המתפנים - מציבים דילמות משמעותיות בשורה של סוגיות עקרוניות ומעשיות. בבסיסן ניצבת ההכרה כי המדינה כשלה במשימת ההגנה על תושבי הספר ויישוביהם. מדובר במשימת-על, שבאורח מסורתי ועל פי האידיאולוגיה הביטחונית - מאז תחילת מימוש הציונות - הציבה את ההתיישבות בספר כרכיב ביטחוני מהמעלה הראשונה. המלחמה הנוכחית הציבה באחת סימן שאלה על תקפותה של מוסכמה זו. ברור שהאתוס הציוני והפרקטיקה הביטחונית מצדיקים לא רק את השבת המפונים לבתיהם בהקדם האפשרי, אלא גם מציאת מענים שיהיה בהם כדי לאפשר זאת הלכה למעשה ולשקם את המרחבים שנפגעו באורח מלא ומרחיב, שיבטיחו ביטחון, יציבות וצמיחה שלהם לאורך זמן. תהליך כזה, ככל שיהיה מלא, סדור ומוצלח, יעצים את החוסן הלאומי ויהווה תשובה ניצחת לאויבי ישראל. ברקע הדברים, יש לפינוי הממושך בשתי הגזרות גם השפעה תודעתית שלילית ניכרת, הן על האויבים, שלשיטתם הצליחו לערער את תפיסת ההתיישבות של ישראל והן בקרב אזרחי המדינה, המקבלים תזכורת מוחשית וכואבת להיקף ההפרעה שספגה ישראל ולקושי להתאושש ממנה.

במישור האזרחי, פינוי מתמשך של תושבים מיישוביהם, מבתיהם ומשגרת יומם, לאורך הגבולות, משפיע משמעותית לרעה על תפקודם וחוסנם האישי והקהילתי. במיוחד נכון הדבר כל עוד אין אופק לשיבה, במיוחד ליישובי הצפון. זאת, כאשר המפונים משוכנים במלונות, שם אמנם הם מקבלים תנאי אירוח נאותים, אך מדווח גם על מצוקות קשות של משפחות (למשל, במועצה אזורית אשכול דווח על פי סקר מקומי שכבר עתה, כ-40 אחוזים מהמשפחות המפונות חיות במפוצל, מסיבות שונות) ובעיקר של בני נוער, המתקשים לקיים שגרת לימודים סדורה וחלקם מדרדרים להתנהלות לא נורמטיבית. נוסף על כך, לאור העובדה שלעיתים תכופות המפונים שוהים באתרים מרוחקים, רבים מהם מתקשים לשמר את עבודתם ומשלמים גם מחיר כלכלי משמעותי.

חששות התושבים וראשי הרשויות מחזרה הביתה מובנים וטבעיים, על רקע אירועי ה-7 באוקטובר. בצפון ובדרום נמשכת הלחימה והירי הישיר והתלול-מסלול גם בימים אלה, כשעדין לא ניתן לשלול לגמרי תרחישי חדירה. טענות האזרחים ונציגיהם כי הם אינם משולבים די בקבלת ההחלטות לגבי גורלם והחזרתם לבתיהם, משקפות אי-אמון עמוק בהנהגה המדינית והצבאית ומגבירות חשש מפני פערים לא מבוטלים בין המענים שיוצעו על ידי המדינה לבין צרכיהם האישיים, הביטחוניים והכלכליים, לפי תפיסתם של המפונים.

בתנאים אלה נחשפים חילוקי דעות בין הדרגים השונים הקשורים לטיפול הנדרש בסוגייה רגישה זו: בין התושבים המפונים עצמם, השונים זה מזה בתפיסותיהם את צורכיהם ובאופן הצגת עמדותיהם, בין תושבים לבין הרשויות המקומיות המייצגות אותם, ובין אלה לבין מנהלת "תקומה" (במרחב הדרומי) והממשלה. הרושם הוא, שקיים מתח מאתגר בין הקבוצות הללו, כאשר חלק מהמפונים ספקניים לגבי מימוש ציפיותיהם, כולל מול הסכמות של מנהלת "תקומה", שאולי לא יגובו על ידי הממשלה בהמשך הדרך. יתר על כן, גם הרשויות המקומיות מתקשות לעמוד מול צרכי התושבים, כפי שהם נתפסים על ידם בכלל וביחס לסוגיות אזרחיות שונות, ובמיוחד בתחום אספקת שירותי חינוך לתלמידים.

סיכום והמלצות

• עד שכל המפונים לא יחזרו לבתיהם ותתאפשר להם שגרת חיים תקינה, ימשיך הפינוי ההמוני להוות פצע פעור – בצד משבר החטופים - בהוויה הישראלית. מנגד, כל תזוזה, ולו חלקית וזמנית, לקראת השבת השגרה והנורמליות, תבטא מגמה חיובית וחשובה של השתקמות, מנקודת הראייה של החוסן הלאומי, הקהילתי והאישי. היא מסמנת תנועה משלב הפגיעה הקשה לעבר שלבי ההתאוששות, גם אם הם יהיו הדרגתיים ואיטיים ושונים בקצבם ובמאפייניהם בין הקבוצות השונות.
• למרות שמדובר בראש ובראשונה באתגר אישי וקהילתי, חלק גדול מהמענים לאתגר זה הינו בידיה של המדינה, האמורה להניע תהליכים משמעותיים לקראת השיבה לשגרה, לתקצב אותם וממש את תוכניות השיקום הלכה לנעשה . החזרת ההתיישבות לקוו הגבול, בדרום ובצפון, הינה אינטרס לאומי מהמדרגה הראשונה, דווקא מול מה שאירע ב-7 באוקטובר. עם זאת, המדינה אינה יכולה ואינה צריכה לנהל תהליך רגיש זה בעצמה. לכן חשוב שהוא יתנהל על בסיס מדיניות ברורה וסדורה, בהתאם לצרכים ולייחוד של כל קבוצה וישוב, ויבטא הבנה של הרגישות והמורכבות הכרוכה בו, בהתנהלות גמישה מול דרישות התושבים ונציגיהם, בעיקר בתחומים הכרוכים בעלות תקציבית.
• תנאי מרכזי לכל התקדמות בתהליך השיבה והשיקום הינו ההתמודדות המערכתית עם האתגר הביטחוני – גם בראיה עתידית - ועם חששות התושבים. לאחר הטראומה הקשה של ראשית המלחמה ושל הפינוי, הציפייה של המפונים הינה לביטחון מרבי לטווח ארוך. זו ציפייה טבעית אך מפליגה, שיש קושי להבטיח לה מענה מוחלט. המענה תלוי לא רק במעטפת הביטחונית שצה"ל אולי יכול לבנות, אלא גם בעתיד להתרחש בהמשך הדרך בצד השני של הגבול. הפער בין ציפיות התושבים לבין המציאות הביטחונית שצה"ל יוכל לספק בעתיד הינו רחב. אין כלל בהירות לגבי מה יהיה אופייה של ההסדרה המדינית–ביטחונית ב"יום שאחרי". דווקא משום כך, תהליך החזרת התושבים צריך להתנהל בהידברות רצופה עם נציגיהם, על בסיס הבנת חששותיהם וצרכיהם ותוך הידברות שקופה עמם. הוא צריך להישען על תפיסת ביטחון מרחבית ברורה ומשופרת בהרבה ממה שקדם ל-7 באוקטובר, כזו שתעניק לא רק מענים פיזיים ונראים בעליל, אלא גם תתמודד עם ההיבט התודעתי, המעוצב בעוצמה על ידי הזיכרון המהדהד של ה"שבת השחורה".
• בתחומים האזרחיים יש לקדם מדיניות של ביזור תהליכי קבלת החלטות ויישומן בשטח, מהמדינה לרשויות המקומיות, גם בסוגיית המפונים. במצב הנוכחי, התלות במדינה בנושא זה היא עמוקה מידי. ניכר שהממשלה, משרדיה והגופים הייעודיים שהוקמו במהלך המלחמה להתמודדות עם הסוגיות האזרחיות השונות הנובעות ממצב המלחמה, מתקשים לנהל את עצמם ולספק מענים מלאים והולמים לציפיות של האזרחים. יש לאפשר לרשויות המקומיות מרחב פעולה מורחב בניהול השיבה והשיקום.
• כל מהלך משמעותי לשיקום ההתיישבות במרחבי הספר מחייב שילוב מלא בתהליך קבלת ההחלטות של התושבים, באמצעות נציגיהם. לטענה המושמעת שזה אינו המצב עתה, וכי ההידברות עם התושבים ונציגיהם נעשית במעין "מס שפתיים", יש משמעות הן במישור המעשי והן במישור הסימבולי. השיתוף אמור להעצים את התושבים ואת הנהגותיהם, להעניק להם שליטה על עתידם ולהוביל להשבת האמון במוסדות המדינה וב-צה"ל. הקושי לממש ציפייה זו נעוץ בהיעדר האמון של התושבים בממשלה.
• יש להבטיח כי החזרת המפונים ליישוביהם אינה מהווה רק תכלית לכשעצמה, אלא שלב חשוב אחד בתהליך מורכב, יקר וארוך, שמטרתו להחזיר את התושבים והיישובים לרמת תפקוד מלאה ומשופרת, גבוהה יותר מזו שהייתה לפני ה-7 באוקטובר. חשוב להזכיר כי גם לפני המלחמה, הפריפריה הישראלית בדרום ובצפון נותרה מאחור במרבית מדדי איכות החיים. המלחמה צריכה לשמש הזדמנות לשיפור מהותי בכך, כאשר כל התכנונים המערכתיים לגבי השיבה הביתה צריכים להתבסס על רעיון מכונן זה.
• לכן, חשוב שהמדינה תספק לתושבים ולישובים בצפון ובדרום, בראייה מרחבית אינטגרטיבית, ובהתייעצות ובשילוב מירבי שלהם בתהליכי התכנון והביצוע, לא רק כלים לבנייה של מעטפת ביטחון הולמת, אלא גם של מעטפת כלכלית, תעסוקתית וחברתית אמינה ורחבה, לטווח הקצר – הכולל תמריצים כספיים ונדיבים – ולטווח הארוך. השילוב הנכון בין שתי המעטפות הללו, הביטחונית והאזרחית, יאפשר את ההתאוששות המלאה והמרחיבה לקראת צמיחה קהילתית ואזורית. מדובר במשימה לאומית מהמדרגה הראשונה, שווה בערכה הלאומי להחזרת החטופים. ביטחון ושגשוג הספר הישראלי יסמל את הניצחון הישראלי האמיתי על חמאס וחזבאללה.

_________________________

[1] המחקר נערך על ידי המכללה האקדמית תל-חי, אשכול רשויות גליל מזרחי, קרן רונלד ראודברג וקהילות קנדה וממצאיו דווחו בהרחבה בתקשורת הישראלית.